אני לא יודעת ממתי כל ויכוח - בין שהוא על משבר האקלים, בעיה אקולוגית או אלימות נגד נשים - הפך לוויכוח פוליטי שנע על הציר בין ימין לשמאל. מה שברור הוא שהסיפור הזה מתחיל להיות מאוס ולא מוסיף כבוד לשום צד של המפה. את הטור הזה אני כותבת כמה ימים אחרי הרצח הנורא של מיכל סלה ז"ל, שנרצחה בידי בעלה אלירן מלול. משום מה התקשורת בחרה במשך שלושה ימים להסתיר את זהותו והמשיכה לכנותו "החשוד", בזמן ששמה ותמונתה התנוססו בכל העיתונים, כי זכויות של חשוד בפשע במדינת ישראל עולות על זכויות של נרצח. מין עולם מטופש כזה שבו אנחנו חיים.
אלימות נגד נשים היא לא עניין חדש, ועדיין אי אפשר שלא לשים לב לכך שאנחנו נוטים לדחוק לעמודים הפנימיים בעיתון ידיעות על רצח נשים בחברה הערבית ולהשתולל מתדהמה כשמדובר במשפחה נורמטיבית. כמוני וכמוך. התכוונתם לומר משפחה יהודית רגילה ולא ידעתם איך? נשים יהודיות וערביות נרצחות בהיותן נשים על ידי בני משפחתן, לא כחלק מסכסוך פלילי. זה קורה בביתן, במקום שבו הן אמורות לחוש בטוחות.
הכרתי את מיכל סלה מהרשת. לא החלפנו מעולם מילה, אבל היינו חברות אונליין. ראיתי סטטוסים ותמונות שלה ואפילו כתבתי לה מזל טוב ביום הולדתה. וזה בלתי נתפס. ייתכן שההלם שלי ממחיש עוד יותר את מה שעצוב בכל הסיפורים הללו, שגם אני מזדעזעת יותר כשזה קרוב. מה שעצוב עוד יותר הוא שהכתובת תמיד נמצאת על הקיר, והיא לא חייבת להיות באיומים מפורשים, לא במכות ואפילו לא באלימות פיזית. כשזה "נורמטיבי", אף אחד לא שם לב, כשזה בחברה הערבית זה "מובן מאליו". למדינה כצפוי לא ממש אכפת, בעצם אכפת לה, אבל קודם כל מאיראן, אחר כך ממי "ניצח" בזמן שכולנו הפסדנו.
יממה אחרי הרצח נתקלתי בשרשור מצמית של עמותת כולן, שפרסמה סימני אזהרה שצריך לשים לב אליהם אצל בן הזוג. צמרמורת איומה אחזה בי כשהצלחתי לאתר כמה סימנים בנוגע למערכת יחסים עתיקה שהייתה לי לפני שנים, כזו שאני זוכרת שהסביבה ניסתה להתריע מפניה אבל לא הסכמתי לראות. למה? כי סירבתי להאמין שזה יכול להיות. לי? זה לא יכול לקרות. אין מצב.
נשים הן אלופות העולם בלומר "לי זה לא יקרה", או ליתר דיוק "לי זה לא יכול לקרות". אולי כי מאז ומעולם נשים שסבלו מאלימות קוטלגו כנשים קשות יום, נשים חלשות או מוחלשות. מניסיון ומטיפול אישי בכמה מקרים שראיתי מקרוב, אני יכולה לומר שמדובר גם בנשים אסרטיביות, חזקות, בעלות קריירה והכי אנטי־טייפקאסט שעולה לכם בראש. מה שאנחנו לא מבינות, ואולי זה המקור להקלת הראש שלנו כשזה קורה לנו או לחברה קרובה, הוא שאלימות לא חייבת להיות פיזית, אפילו לא דבר שמבחינים בו בקלות.
פאסיב־אגרסיב מילולי גם הוא סממן שהייתי ממליצה לכל החברות שלי להיזהר ממנו. גברים שלא מדברים אלייך בכבוד, שמשפילים ומקטינים אותך, שמצרים כל צעד שלך, שלא נותנים לך לפרוח, שמרחיקים אותך מהמשפחה ומהחברים. "כן, יש לו בעיה של ביטחון עצמי, את יודעת", גם את זה כבר שמעתי. תכניסי לך טוב־טוב לראש שמאחורי כל "תסתמי את הפה" שיוצא לכיוונך, עומד גבר אלים בפוטנציה. אולי תגידו שאני מגזימה, אבל בעיניי מדובר ברוצח בפוטנציה. נפש או גוף, זה כבר ממש לא משנה.
ולעניין השיח ברשת, שלא תטעו, מי שמזינים אותו הם לא רק גולשים ובוטים בעלי אינטרס משני צדי המתרס, אלא גם פוליטיקאים ואנשי תקשורת שחושבים שכל אסון או תקרית הם עניין של ימין ושמאל, של תוצאות הבחירות שכבר אי אפשר לשמוע מהן. המשבר האקולוגי לצורך העניין הוא לא עניין של שמאל, אלא אם כן ימניים לא חושבים שהם חיים בכדור הארץ. צריך להפנים זאת גם ח"כ דוד אמסלם, שהפך את הרצח לעוד דרך שבה אפשר להתנגח בחוקריו של בנימין נתניהו.
אנחנו כל הזמן מדברים על כך שהחומר האנושי בבית הנבחרים שלנו נמצא בשפל המדרגה (מקדימה את הטוקבקיסטים ומבהירה שמדובר בשני הצדדים, ושלרגע לא יהיה ספק כאן). אני מניחה שפני בית הנבחרים הם כפני האומה. זה מה שנהיה מכל אחד מאיתנו שידו קלה על המקלדת ונפשו מלאה באינטרסים. אני שולחת תנחומים גדולים ללילי, אחותה של מיכל, ולכל המשפחה, ומקווה שבפעם הבאה שפוליטיקאי או עיתונאי ירצו להגיב בנושא, הם ייקחו אוויר ויישארו נאמנים לתפקידם הציבורי. ואם לא, אז שיעשו טובה לכולנו וייחשבו מסלול מחדש.
אלימות נגד נשים היא לא עניין חדש, ועדיין אי אפשר שלא לשים לב לכך שאנחנו נוטים לדחוק לעמודים הפנימיים בעיתון ידיעות על רצח נשים בחברה הערבית ולהשתולל מתדהמה כשמדובר במשפחה נורמטיבית. כמוני וכמוך. התכוונתם לומר משפחה יהודית רגילה ולא ידעתם איך? נשים יהודיות וערביות נרצחות בהיותן נשים על ידי בני משפחתן, לא כחלק מסכסוך פלילי. זה קורה בביתן, במקום שבו הן אמורות לחוש בטוחות.
הכרתי את מיכל סלה מהרשת. לא החלפנו מעולם מילה, אבל היינו חברות אונליין. ראיתי סטטוסים ותמונות שלה ואפילו כתבתי לה מזל טוב ביום הולדתה. וזה בלתי נתפס. ייתכן שההלם שלי ממחיש עוד יותר את מה שעצוב בכל הסיפורים הללו, שגם אני מזדעזעת יותר כשזה קרוב. מה שעצוב עוד יותר הוא שהכתובת תמיד נמצאת על הקיר, והיא לא חייבת להיות באיומים מפורשים, לא במכות ואפילו לא באלימות פיזית. כשזה "נורמטיבי", אף אחד לא שם לב, כשזה בחברה הערבית זה "מובן מאליו". למדינה כצפוי לא ממש אכפת, בעצם אכפת לה, אבל קודם כל מאיראן, אחר כך ממי "ניצח" בזמן שכולנו הפסדנו.
יממה אחרי הרצח נתקלתי בשרשור מצמית של עמותת כולן, שפרסמה סימני אזהרה שצריך לשים לב אליהם אצל בן הזוג. צמרמורת איומה אחזה בי כשהצלחתי לאתר כמה סימנים בנוגע למערכת יחסים עתיקה שהייתה לי לפני שנים, כזו שאני זוכרת שהסביבה ניסתה להתריע מפניה אבל לא הסכמתי לראות. למה? כי סירבתי להאמין שזה יכול להיות. לי? זה לא יכול לקרות. אין מצב.
נשים הן אלופות העולם בלומר "לי זה לא יקרה", או ליתר דיוק "לי זה לא יכול לקרות". אולי כי מאז ומעולם נשים שסבלו מאלימות קוטלגו כנשים קשות יום, נשים חלשות או מוחלשות. מניסיון ומטיפול אישי בכמה מקרים שראיתי מקרוב, אני יכולה לומר שמדובר גם בנשים אסרטיביות, חזקות, בעלות קריירה והכי אנטי־טייפקאסט שעולה לכם בראש. מה שאנחנו לא מבינות, ואולי זה המקור להקלת הראש שלנו כשזה קורה לנו או לחברה קרובה, הוא שאלימות לא חייבת להיות פיזית, אפילו לא דבר שמבחינים בו בקלות.
פאסיב־אגרסיב מילולי גם הוא סממן שהייתי ממליצה לכל החברות שלי להיזהר ממנו. גברים שלא מדברים אלייך בכבוד, שמשפילים ומקטינים אותך, שמצרים כל צעד שלך, שלא נותנים לך לפרוח, שמרחיקים אותך מהמשפחה ומהחברים. "כן, יש לו בעיה של ביטחון עצמי, את יודעת", גם את זה כבר שמעתי. תכניסי לך טוב־טוב לראש שמאחורי כל "תסתמי את הפה" שיוצא לכיוונך, עומד גבר אלים בפוטנציה. אולי תגידו שאני מגזימה, אבל בעיניי מדובר ברוצח בפוטנציה. נפש או גוף, זה כבר ממש לא משנה.
ולעניין השיח ברשת, שלא תטעו, מי שמזינים אותו הם לא רק גולשים ובוטים בעלי אינטרס משני צדי המתרס, אלא גם פוליטיקאים ואנשי תקשורת שחושבים שכל אסון או תקרית הם עניין של ימין ושמאל, של תוצאות הבחירות שכבר אי אפשר לשמוע מהן. המשבר האקולוגי לצורך העניין הוא לא עניין של שמאל, אלא אם כן ימניים לא חושבים שהם חיים בכדור הארץ. צריך להפנים זאת גם ח"כ דוד אמסלם, שהפך את הרצח לעוד דרך שבה אפשר להתנגח בחוקריו של בנימין נתניהו.
אנחנו כל הזמן מדברים על כך שהחומר האנושי בבית הנבחרים שלנו נמצא בשפל המדרגה (מקדימה את הטוקבקיסטים ומבהירה שמדובר בשני הצדדים, ושלרגע לא יהיה ספק כאן). אני מניחה שפני בית הנבחרים הם כפני האומה. זה מה שנהיה מכל אחד מאיתנו שידו קלה על המקלדת ונפשו מלאה באינטרסים. אני שולחת תנחומים גדולים ללילי, אחותה של מיכל, ולכל המשפחה, ומקווה שבפעם הבאה שפוליטיקאי או עיתונאי ירצו להגיב בנושא, הם ייקחו אוויר ויישארו נאמנים לתפקידם הציבורי. ואם לא, אז שיעשו טובה לכולנו וייחשבו מסלול מחדש.