לא טוב היות האדם לבדו: מה שווים חיי האדם ללא חברו הטוב?

השכנה שלי מהעמוד הימני צייצה מחדש ידיעה שלפיה מרכזי הסיוע לכלבים נטושים מתמלאים בימים אלה עד אפס מקום, בגלל תופעה של נטישת כלבים בדרך לחופשות החגים. היא גם איחלה לנוטשים כל מיני איחולים שכתוצאה מהם השתלחו בה לא מעט שתהו איך אפשר להשוות בין כלבים לילדים.

אז האמת היא שכאב לשלושה, באמת שאי אפשר להשוות: לא רק כי כלב לא יאכזב אותך לעולם, אלא גם כי הילדים, למשל, בסביבות גיל ההתבגרות מתחילים לפענח את הוריהם כטיפוסים מורכבים יותר משילוב בין איינשטיין לסופרמן (ולמען השוויון: בין מארי קירי לוונדרוומן, או־קיי?). לעומתם מיסטרי, כלבת הבית בשנים האחרונות, עדיין מתבוננת בי כאילו רק אתמול יצאנו לדייט הראשון שלנו.

הילדים שלנו הם כמובן החיים שלנו, ושום יצור חי אחר - אדם או בעל חיים - לא ישווה להם. אך למרות ההבחנה הברורה הזאת, כנראה שלא הייתי מוכן לגדל את ילדיי בסביבה נטולת כלבים. לא רק בגלל הסיבות הפרקטיות של חינוך לכבד את הזולת (גם אם יש לו ארבע רגליים), להיות אחראי ולדאוג למזונו ולרווחתו של מי שתלוי בך לחלוטין. הסיבה העיקרית לנוכחות התמידית של כלבים בחיי היא כדי לדעת שנפש טהורה נמצאת תמיד במרחק ליטוף.

לחיות לצד כלב פירושו להבין שאפילו אם כל מה שאנו מכנים בשם "רגשות" הוא בסך הכל הארכה של אינסטינקטים הישרדותיים, הרי שהכלב מייצג אותם באופן הנעלה ביותר (גם אם בסוף הוא מצפה שתתגמל אותו בצ'ופר או לפחות בגירוד מאחורי האוזן). לב של כלב הוא הדבר הגדול ביותר בעולמנו, ומי שהתמזל מזלו לחיות לצד חבר על ארבע, יודע בדיוק למה אני מתכוון.

אני לא יודע כמה מבין הקוראים התכוונו לאמץ כלב בקרוב, אבל אם כן, הבקשה היחידה שלי מכם היא שתחשבו פעמיים: כלב שאומץ כגור ימלא את הבית בצרכים עד שילמד לעשות אותם בחוץ (וגם אז, לפעמים... בקיצור - בהזדמנות תזכירו לי לספר לכם על החבר שלי שהשאיר איי–רובוט עובד בדירה אחת עם כלבה משלשלת. בינתיים אתם מוזמנים לדמיין). נוסף על כך, בחודשים הראשונים לחייו הוא יפגין כישורים של סטייליסט, ויעצב מחדש את הנעליים הכי יקרות שהשארתם לרגע ליד סל הכביסה באמבטיה. גם רגלי השולחנות והכורסאות מועדות לפורענות וגם כפות הידיים שלכם, כי כלבים משחקים בנשיכות, ושיניו הצעירות של גור כלבים הן חדות כסיכות.

ברשותכם אמשיך: מדובר גם בסעיף הוצאות לא קטן בכלל - חיסונים, עיקור או סירוס, תרופות, תכשירים נגד טפילים ומזון שמותאם לגיל הכלב. כל אלה לא ניתנים בחינם. ולזה אפשר להוסיף אגרת רישוי, צעצועים, צ'ופרים ועוד. היכולת להיעדר מן הבית הולכת ופוחתת. לפעמים מדובר בפתרון שצריך למצוא לקראת נסיעה לחו"ל או סתם יציאה לחופשה. במקרים שבהם הכלב מתגלה כנבחן במיוחד, גם היעדרות של כמה שעות מהבית תגרום לשכנים להביט בך בעין עקומה.

וכל זה עוד "בקטנה", כי הבעיה הכי קשה בחיים לצד כלב היא לקבל תזכורת מכאיבה למה שכולנו מדחיקים: זמנו של כל חי הוא קצוב. כלב שהגיע הביתה כגור והפך לכלב בוגר עליז ושובב, יהפוך לנגד עינינו לכבד, עייף ומנומנם, וכאשר יתחיל להזדקן ממש - תיאלצו לשקול שמא הגיע הזמן לסייע לו לעבור לעולם שכולו טוב. כבר שמעתי כמה קשישים מופלגים שמייחלים לכך שלבני האדם תהיה אפשרות דומה - ללכת לישון ולא לקום עוד. אבל זה כבר מעיד עלינו כבני אדם ופחות על הכלבים, שלפחות את ההחלטה האמיצה הזאת נצטרך לקבל עבורם.

ואחרי כל האזהרות האלה, שנועדו להניא נוטשי–כלבים עתידיים מלאמץ אותם מלכתחילה, אוסיף רק את זו: אין עוד חוויה מתגמלת כמו החיים לצד כלב. את הסעיף הזה יכולתי להרחיב עד בלי די, כמו שהכלבים שחלפו בחיי הרחיבו את לבי, אך מאחר שאנו כבר בתחתית העמוד אוסיף רק שאחרי שנים שבהן היה הכלב הארכה של הגבריות שלי, כמו סוס או רובה (נניח) לגבר בזמנים עברו, הרי שמיסטרי, מלכת הבית (והכלבה הראשונה ממין נקבה בחיי מאז גיל 8), לימדה אותי שיעור חשוב בהכלה של מצבי רוח נשיים, מה ששיפר משמעותית את יכולתי לתפקד לצד בני אדם ממין נקבה.

ואחרי כל הטוב הזה, לא אוותר על זכות הקללה: להורים שהחליטו לנטוש לאנחות כלב שראה במשפחתם–משפחתו, אני רוצה לאחל שיבוא יום והילדים שלהם, שקיבלו מהם דוגמה איך לנטוש בן משפחה, יתקעו אותם באיזה מוסד זול, עם כוח אדם שמרביץ מכות רצח, ולא יבואו לבקר אותם לעולם. אולי אז, כשיביטו בעיניים דומעות מהחלון בציפייה לנכד שלא יבוא לבקר לעולם, יבינו מה חש הכלב שנטשו, כשהביט בהם מתרחקים מזירת הפשע.