לא לגמרי נעים להגן על השר דוד אמסלם, שלשונו לעתים מקדימה את מוחו. ובכל זאת ראוי לומר: קיתונות הבוז והרתחה שספג בעקבות הערה טריוויאלית מעידים פחות עליו ויותר על הבזים והרותחים. מה אמר השר? הוא התייחס לרצח נשים, וקבע ש"משטרת ישראל צריכה לפעול בתחום הזה ביתר שאת“. עד כאן, ברור ומוסכם. אלא שאמסלם לא הסתפק בזה. הוא הוסיף ש"זו לא שאלה רק של תקציבים, זו שאלה של סדרי עדיפויות, וזה בדיוק מה שאני טוען – משטרת ישראל צריכה להחליט אם סדר העדיפות העליון שלה זה לחקור את הסיגרים של ראש הממשלה או לשים את החוקרים במקומות האלה".

על החלק השני חטף. מהאלופה הפוליטיקאית אורנה ברביבאי, מהשדרן הבכיר אריה גולן, ומעוד כמה מאזינים מהירי חמה, שכנראה לא התעכבו לעיין במשמעות דבריו. "שאלה של סדרי עדיפויות" – ברור שלמשטרה יש סדרי עדיפויות, וברור שהקצאת משאבים לפתרון בעיה אחת תמנע משאבים מבעיה אחרת. "לחקור את הסיגרים" – ברור שגם לחקירת ראש הממשלה יש עלות, לא נמוכה. וברור שהשקעת המשאבים בחקירה הזאת מבטאת סדר עדיפויות, שהרי חקירות אחרות, לא מעטות, נקטעות בשל "חוסר עניין לציבור", שמשמעו "אין לנו משאבים לחקור כל דבר, ועל הדבר הזה החלטנו לוותר".

כלומר, עובדתית אין ספק שאמסלם מדייק. אין גם ספק שאמסלם סבור שראוי לתעדף את משאבי המשטרה קצת אחרת. הוא סבור שחקירת ראש הממשלה היא בזבוז של זמן וכסף על עניין שולי. אפשר לחשוב שהוא צודק, ואפשר לחשוב שהוא טועה. אבל כל מי שחושב שהוא טועה צריך לשאול את עצמו אם הוא בחן את הנושא בראייה כוללת, שיש בה גם מבט מפוכח ואכזרי על הבחירות הגלומות בהקצאת משאבים. נאמר: האם כדאי לקיים את חקירת ראש הממשלה גם ביודענו שעלותה מבטלת אפשרות להקמת עוד מחלקה פנימית בבית חולים. האם כדאי לקיים אותה גם ביודענו שעלותה מקצצת עשר ניידות המפטרלות בכבישים אדומים. האם כדאי לקיים אותה גם ביודענו שעלותה כשל שני מטוסי קרב חדשים הנדרשים להגנה מפני איראן.

כל אלה שאלות לא נוחות. המבקרים יכנו אותן ״פופוליזם״. אבל התוויה של מדיניות ציבורית מחייבת התמודדות איתן. היא מחייבת הכרה בעובדה שהצרכים תמיד מרובים מהמשאבים. זו הכרה מתחייבת, ומובנת, כאשר תוקפים (מי שתוקפים) את החרדים על כך שתלמידי ישיבות מיותרים שהם תובעים את מימונם באים על חשבון סלילת כבישים, או שיפוץ בתי ספר, או מקלטים לילדי עוטף עזה. זו הכרה מתחייבת, ומובנת, כאשר טוענים (מי שטוענים) שהתנחלויות מיותרות גובות מחיר יקר בסלילת כבישים לשום מקום, או במיגון הסעות לקומץ תלמידים. זו הכרה מתחייבת, ומובנת, כאשר מבקרים (מי שמבקרים) את ההשקעה בתגבור לימודי יהדות על חשבון תגבור לימודי מתמטיקה, או הנדסה, או אנגלית.

וכן, היא מתחייבת גם ביחס לחקירות ראש הממשלה. צריך לשאול: כמה שוטרים ופרקליטים מועסקים למשך כמה ימים, שעות וחודשים בחקירה הזאת - שבוודאי מסיטה אותם מחקירות אחרות. צריך לשאול: אילו החלטות חשובות של היועץ המשפטי לממשלה מתעכבות, כאשר הוא מתיישב לארבעה ימים ארוכים של שימוע. צריך לשאול: האם זו הקצאת משאבים סבירה לנוכח החדשות. האם הציבור יוצא נשכר או נפגע מההחלטה להשקיע כך בחקירת ראש ממשלה. האם הציבור לא היה מרוויח יותר אם ההשקעה הייתה מועברת לסעיפים חשובים אחרים (כמובן, אפשר לשאול גם את השאלה ההפוכה: האם הושקעו מעט מדי משאבים בחקירת ראש הממשלה, והאם הציבור היה יוצא נשכר יותר מהשקעה מסיבית עוד יותר בחקירת ראש הממשלה).

תשובה? נדמה שאמסלם השיב, השאלה היא אם שלל מבקריו מבינים שגם הם השיבו. תשובתם היא שהם אכן מעדיפים להשקיע יותר בחקירה, קרי, פחות במניעת רצח נשים. זו זכותם כמובן. וזכותו של אמסלם לקבוע שזו בחירה שגויה.