נשתמש בדימוי של ארבעת המינים כדי להציג ארבע קבוצות של יהודים ישראלים. הכל במסגרת דיון למתקדמים על האתרוג, הלולב והיהדות הישראלית. למה עכשיו? כי סוכות בפתח. למה לולב? כי אפשר לצאת מהלולב לשאלה מעניינת יותר: אילו מנהגים נקלטו במיינסטרים הישראלי ואילו מנהגים נותרו בשוליו? וכמובן, ברגע שנדע אילו נקלטו ואילו לא, נוכל לשאול לפשר העניין.

בהקשר של סוכות נתמקד בשאלה: למה הרבה יותר יהודים ישראלים אומרים שהם יושבים בסוכה, לעומת מי שאומרים שהם נוטלים את ארבעת המינים? אם נרחיב את היריעה ונדבר על כל חגי תשרי, נוכל לשאול גם כך: למה כמעט כל יהודי בישראל טובל תפוח בדבש בראש השנה, אבל רק מעט יהודים בישראל רוכשים אתרוג, שואפים את ריחו הטוב ומברכים עליו?

תחילה, כמה מספרים - כולם מתוך המחקר ״יהדות ישראלית״ של המכון למדיניות העם היהודי, שניהלתי בצוותא עם פרופ׳ קמיל פוקס (הספר שמסכם את המחקר עדיין בחנויות. בערב ראש השנה הוא פורסם גם באנגלית וזמין באמזון). כשני שלישים מיהודי ישראל אומרים שהם יושבים בסוכה. בסוכה של מי? לא שאלנו. האם הם באמת יושבים? לא קפצנו לביקור כדי לבדוק.

סוכה היא מנהג תובעני למדי. צריך מקום להקים בו קונסטרוקציה, צריך מישהו שמסוגל להקימה - דבר הכרוך בסחיבה, בחיבור מוטות, בגלגול סכך וכל השאר. באופן כללי, סביר שרוב מי שאומרים שהם יושבים בסוכה, גם עושים זאת, לפחות חלק מהזמן. ואם הם אינם עושים, הם היו רוצים לעשות, וגם זה משהו. בכל מקרה ברור שהם רוצים לשבת בסוכה יותר מכפי שהם רוצים לאגד לולב, אתרוג, הדס וערבה - ארבעת המינים. רק כמחצית מהיושבים בסוכה אומרים שהם מברכים על ארבעת המינים.

למה סוכה דווקא כן ולולב הרבה פחות? נחזור למספרים ונגלה בהם כך: כמעט כל גבר דתי וחרדי נוטל לולב. כמעט אף גבר חילוני לא נוטל לולב. כמעט כל דתי וחרדי, לרבות נשים, יושב בסוכה. שיעור גבוה למדי של חילונים יושבים בסוכה. ובמילים אחרות: הסוכה היא מנהג החורג מחוץ לגבולות המרחב הדתי. הלולב נותר בגבולות המרחב הדתי.

הבה נשוב לחלוקה לארבע הקבוצות שהבטחנו, וכדי להציגן נתמקד בשני מנהגים של שני חגים: נטילת לולב בסוכות והדלקת נרות בחנוכה (לצורך זה נשתמש רק בנתון של מי שאומרים שהם מדליקים נרות כל ערב בחנוכה). נפתח במשהו שכל אחד מן הסתם היה מנחש: הרבה יותר ישראלים מדליקים נרות בחנוכה לעומת מי שנוטלים לולב בסוכות. ועוד משהו: נטילת לולב היא מנהג מקובל בקרב דתיים וחרדים, הדלקת חנוכייה - בכל עם ישראל.

עכשיו נזהה את הקבוצות. בקצרה: כן וכן, לא ולא, כן ולא, לא וכן. ובפירוט: מדליקים ומנענעים, לא מדליקים ולא מנענעים, מדליקים ולא מנענעים, מנענעים ולא מדליקים. אשף המספרים הקבוע שלנו, נוח סלפקוב, ערך את התחשיב המוצג בגרפים מימין. נדמה לי שהוא מחייב הסבר.

זו תמציתו: כמעט כל מי שנוטל לולב בסוכות ידליק נרות בחנוכה (שיעור המדליקים מקרב המנענעים). אבל מי שמדליק נרות בחנוכה, לא בהכרח ייטול לולב (שיעור המנענעים מקרב המדליקים). אם זה מבלבל, אפשר להסביר באופן קצת יותר פשטני: הדתי גם ייטול לולב וגם ידליק נרות; החילוני ידליק נרות אבל לא ייטול לולב; כלל הציבור אימץ את החנוכייה; רק הדתיים לסוגיהם אימצו (אם לדייק, שימרו) את כיבוד ארבעת המינים.




מנהגי חגים. קרדיט: צילום מסך




מנהגי חגים. קרדיט: צילום מסך

# # #

כדי לעשות את זה עוד יותר מורכב (ומעניין) עזר לנו סלפקוב להוסיף קומה. הוא שיבץ את הקבוצות על פי מיקומן במפת היהדות הישראלית. למען מי שאינו זוכר (כבר הצגנו את המפה בעבר), המפה הזאת מציבה כל יהודי בישראל על שני צירים: ציר המסורת וציר הלאומיות. ככל שישראלי הוא מסורתי יותר - הוא עולה לגובה הציר, ככל שישראלי הוא לאומי יותר - הוא זז ימינה לרוחב הציר. רוב החברה הישראלית נמצאת בחלק הימני העליון של המפה - זו הקבוצה שאנחנו קוראים לה ״יהודים ישראלים״.

השבוע מיקמנו על המפה הזאת את ארבע הקבוצות שתיארנו למעלה: לולב וחנוכייה, לא לולב ולא חנוכייה, לולב ולא חנוכייה, חנוכייה ולא לולב. ומה אנו למדים ממנה? בפשטות, שמי שגם נוטל לולב וגם מדליק חנוכייה נמצא למעלה על ציר המסורת; שמי שאינו נוטל ואינו מדליק עובר מקבוצת הרוב של היהדות הישראלית לחלק התחתון של המפה; ושהקבוצה המרכזית, של מי שכן מדליקים אבל אינם מנענעים, נמצאת קרוב לממוצע הישראלי. זה מה שעושים יהודים ישראלים - אם אינם דתיים (הקבוצה של מנענעים ואינם מדליקים זניחה מבחינה מספרית, ומן הסתם נובעת משגיאה בהבנת השאלה).

השאלה מדוע חנוכייה כן ולולב לא מעניינת, ואפשר לנסות להשיב עליה, בלי יומרה לוודאות, מתוך בחינה של עוד כמה מנהגים. תפוח בדבש - אומץ על ידי הכלל. אוזן המן - אומץ. מאכלי חלב בשבועות - אומץ. הנה תובנה ראשונה: מה שאפשר לאכול, הציבור מאמץ בשיעור גבוה יותר. את ארבעת המינים לא אוכלים.

והנה עוד מנהגים: ישיבה בסוכה - מנהג שאומץ בשיעור גבוה למדי; קריאת ההגדה של פסח - אומץ בשיעור גבוה מאוד; צום בכיפור - גבוה; הקפות בשמחת תורה - די גבוה (יותר מנטילת ארבעת המינים). אולי יש כאן תובנה שנייה: את הפעילות העיקרית, סמל החג, הציבור מאמץ (אם המנהג ידידותי). ועוד: תחפושת בפורים - אימוץ המנהג בשיעור גבוה. דמי חנוכה - גבוה. מדורת ל"ג בעומר - גבוה. תובנה שלישית: פעילות מובהקת לילדים - הציבור מאמץ.

מה הציבור פחות נוטה לאמץ? מנהגים משניים, שרק לדתיים יש כוח לזכור. ארבעת המינים, נעלי בד ביום כיפור, מתנות לאביונים. כל המנהגים האלה באים בשיעור פחות זהה או יותר - ובעיקר, בהתפלגות דומה של הקבוצות של מי שנמצאים במרחב הדתי ושל מי שנמצאים במרחב הלא־דתי. קו התיחום ביניהן מסומן על פי השאלה: האם את או אתה נוסעים בשבת? והרי המספרים: כ־35% אינם נוסעים בשבת, בדומה ל־34% שאמרו כי הם נוטלים ארבעת המינים. אלה, ברוב המקרים, אותם ישראלים.