כמה ימים לפני שנחשף כי אבו מאזן מחק מספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית את זכר "הסכמי השלום" שנחתמו עם ישראל, התראיין תא"ל דרור שלום - ראש חטיבת המחקר באמ"ן - ל"ישראל היום" והפליג בשבחי ראש הרשות הפלסטינית. "הרבה אנשים אצלנו רואים בו מסית, אבל אבו מאזן הוא אבן ראשה משמעותית מאוד לשקט ששורר מאז 2006", אמר. הראיון התפרסם שבוע לפני יום כיפור, בתוך ימי האזכור השנתי של כשלי המודיעין ערב המחדל של 73'. והנה, דווקא בעת הזו, מי שיותר מכל היה אמור להישמר מכשלי העיוורון של אז, הוזה באופן קיצוני כל כך; כה קיצוני, עד שמחדל מלחמת יום כיפור מתגמד לעומתו.

מה טוען בכיר המודיעין? שמחמוד עבאס אינו מסית? שאין הוא אחראי למבוע האיבה והדה־לגיטימציה שחפרה הרשות הפלסטינית נגד עצם קיומה של מדינת ישראל? האם הוא מתכחש לכך שמאז ועד היום יצרו שלטונות רמאללה אינדוקטרינציה ארסית שיטתית ששוללת את זכות הקיום שלנו? שמייחסת לנו פשעים מקפיאי דם? אין הוא מבין מה הקשר בין המילה ורעיון ההסתה לבין מעשה הטרור והרצחנות נגדנו?

קונקרטית, בעת הראיון ידע תא"ל שלום בוודאי שאבו מאזן גם מחק מהזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני את ההסכמים עם ישראל, שבהם הייתה לפחות הכרה פורמלית בעצם הקיום שלנו. אם כך, כיצד העלה על דעתו לומר דברים מסולפים כל כך, המהווים חלק מהערכת המצב שהוא מציב בפני ממשלת ישראל? ואם לא ידע על מחיקת ההסכמים - עליו לשים את המפתחות על השולחן, ומיד.

לא בכדי, בעקבות הראיון, זכה תא"ל שלום לתשבחות מיוסי ביילין, מי שתפיסותיו המשיחיות הטביעו אותנו בדם - אסון אוסלו. יש דמיון מדאיג בין התהליכים המחשבתיים של ביילין לאלו של תא"ל שלום. הם מודעים לכך שהקונספציה שלהם התרסקה במפגש עם המציאות, אבל אין הדבר מונע מהם להתעלם מכל עובדה הסותרת את הגישה האסקפיסטית שלהם.

השבוע נחשף כי שלטון אבו מאזן עקר מספרי הלימוד הפלסטיניים את שארית האזכורים שהתייחסו להסכמי השלום עם ישראל. את מעשי ידיהם של שמעון פרס, ביילין ויצחק רבין הם הציגו כך: "האילוץ של הכיבוש הציוני להכיר באש"ף אחרי האינתיפאדה הראשונה ב־1987 תרם לחזרת בכירי אש"ף ומוסדותיו לגדה ולרצועה".

בספרים החדשים נמחקו גם דברי יאסר ערפאת כי הצהרת העקרונות של אוסלו היא "תחילת עידן של דו־קיום בשלום חף מאלימות ומכל פעולה העלולה לסכן את השלום". כן נמחק כל זכר למפגשים בין מנהיגים משני הצדדים. אלא שזהו רק צעד שיטתי נוסף של שלטון אבו מאזן לחרחר מלחמה ולהסית לרצח ולגירוש היהודים כולם מיו"ש, ההפך מיציבות ושלום. זהו המשך למחיקת קיומה של מדינת ישראל ועריה מעל המפות, של הכחשת ההיסטוריה שלנו ושל זכותנו לחיות כאן.

והנה, לא די שקצין מודיעין בכיר כל כך מתעלם מהמציאות, דווקא השבוע הוא וראש השב"כ, נדב ארגמן, נחלצו להגן על ההחלטה להעביר סכומי עתק לתעשיית עידוד הרצח של אבו מאזן. בדיון שנערך בקבינט, אחרי שראש הממשלה ושר האוצר התחייבו לחדש את הזרמת הכספים לפלסטינים, התריעו השרים זאב אלקין ובצלאל סמוטריץ' שמדובר במעשה שגוי וחמור ודרשו הסברים. דווקא ראש חטיבת המחקר וראש השב"כ - מי שיודעים יותר מכולם כמה הרשות הפלסטינית מסוכנת - גוננו על האויב; זה שבנה מערכת שמעודדת שיסוף גרונות ופיצוץ נערות יהודיות, באמצעות הכספים שהוא מקבל, בין היתר, מישראל. מתברר שליקוי המאורות הוא ניגון חוזר. בכל דור ודור צץ מחדש העיוורון בצמרת.

נדב ארגמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90נדב ארגמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מסננת פוליטית

אז איך ייתכן שצמרת מערכת ההערכה הישראלית נותרה עיוורת אחרי כל כך הרבה שנות ניסיון והוכחה? איך יכול להיות שאדם בעל עמדות מעוותות ודסטרוקטיביות כמו יאיר גולן הצליח להעפיל למשרת סגן הרמטכ"ל, כמעט רמטכ"ל? איך זה שדווקא שלושה אקס־רמטכ"לים טריים ועוד כמה קצינים בכירים התאספו במפלגה שלוקה באותו שיבוש ראייה הרסני של עידן אוסלו וההתנתקות? איך אפשר להסביר שכאשר מרבית ראשי השב"כ, המוסד ואנשי הצבא הבכירים יוצאים לאור, מתברר שכמעט תמיד תפיסת העולם שלהם היא על הרצף של השמאל הציוני, ולפעמים אפילו בשוליו ההזויים?

יש מי שיאמר שזו הוכחה לצדקת רעיונות השמאל, אלא שאדם ישר המתבסס על עובדות אינו יכול לטעון כזאת. כל אחת מהפרדיגמות שהציב השמאל לגווניו מאז 1967, התמוטטה. כל אחת מההנחות של הוגיו ומיישמיו של רעיונות הפרטנר הפלסטיני לשלום הופרכה והמיטה עלינו אסון מדמם, בעיקר ההבטחה שאש"ף עשוי לוותר על השאיפה לזרוק אותנו לים. כך גם כל אחת מהתובנות וההתחייבויות של הוגי הבריחה מעזה - "ההתנתקות" - התבררה כאיוולת. איוולת שכולה אימה ופתיחת חזית חדשה בדרום הארץ.

מרבית בכירי צה"ל, השב"כ והמוסד בעבר ובהווה - אם כי לא כולם - תמכו במהלכים הללו, בוודאי ברוח שלהם. הם עדיין שבויים, כמו ראש חטיבת המחקר באמ"ן וראש השב"כ, במעין תסמונת שטוקהולם מול ראשי הארגון לשחרור פלסטין. הם מסרבים להגדיר את האויב מרמאללה ככזה ומציגים תמונה מסולפת ומרוככת שלו ושל הסכנה הנשקפת ממנו. בין היתר הם מגינים בחירוף נפש על מנגנון עידוד הטרור של אבו מאזן ואנשיו, זה שמנתב חלק ניכר מהתקציב הפלסטיני לשהידים ולשוהדה. דווקא בכירי מערכת הביטחון שלנו, המטיפים להמשיך את הזרמת הכספים לחשבונות הבנק של האויב, דווקא הם מחדירים מורך ותחושת היעדר אלטרנטיבה ביחס לעזה ולרמאללה.

קשה למצוא סיבה אחרת לתסמונת זו אצל בכירים רבים כל כך, פרט לשיטת המינויים של בכירי צה"ל ומערכת הביטחון. מתברר שאנחנו נתונים במלכוד, שבו חבר מביא חבר לדרגות הבכירות. מתברר שכמעט רק מי ששותף להשקפות של מחנה השמאל לגווניו, או שמוכן להתקרנף ולאמץ את ההשקפות הנדרשות, מצליח לצלוח את קוד המינוי הנדרש. ונא לא לתת את משה (בוגי) יעלון כדוגמה; אומנם הוא הכה לימים על חטא והודה שגילה בדיעבד עד כמה מהלך אוסלו היה שגוי והרסני, אבל כאשר מונה לרמטכ"ל הוא עדיין נמנה עם מחנה התפיסות "הנכונות" מהשמאל.

שימו לב שבדרגות הביניים יש שפע של קצינים מוכשרים החושבים גם אחרת, אבל הם הולכים ונכחדים במעלה הטיפוס בדרגות. ראו את מקרה עופר וינטר, חובש הכיפה ובעל התפיסות האסרטיביות כלפי האויב, כנדרש מאיש צבא. מעניין מדוע גדי איזנקוט עשה הכל כדי לסלק אותו מהצבא. ואגב, ייתכן שדווקא הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל אביב כוכבי, חורג מהגישה המקובלת. הוא החזיר את וינטר למעגל הקידום, אבל חשוב מכך - הוא מדגיש את השאיפה להכרעה וניצחון בצה"ל. זהו מרכיב אלמנטרי עבור כל צבא, שנעלם אצלנו בדור האחרון, הנוטה אחר רוח אוסלו והוגיו.

את מעגל הקסמים של הנצחת רעיונות השמאל בצמרת מערכת הביטחון, חייבים לפרוץ. ויש להבטיח שגם קצינים החושבים אחרת יגיעו לצמרת. זו, כמובן, משימה המוטלת על כתפי ראש הממשלה ושר הביטחון, אם כי לא ברור כלל מה ההבדל בין ההשקפות של בנימין נתניהו לאלו של ראש חטיבת המחקר ושל השב"כ. ראו את העברת הכספים למחבלים, שם נתניהו, שלום וארגמן באותו ראש.

tguvot@maariv.co.il