1.

שבועיים אחרי שקיבל את המנדט להרכבת הממשלה, אותו מנדט נכסף שנכון לעכשיו מסתמן כנטל ולא כנכס, בנימין נתניהו - יש אומרים - אינו ישן טוב בלילה. לא כיוון ששום דבר לא קרה עד כה ואין ממשלה בישראל. על התקוות שכולם, גם הוא, תולים בישורת האחרונה, כלומר בתקופת 21 הימים שהחוק מקצה לכנסת לפני שהעסק מתפוצץ והמדינה הולכת שוב לבחירות, כבר הרחבנו את הדיבור בעבר. נתניהו, שתמיד מצטיין בתיאוריות קונספירציה למיניהן (יש המכנים זאת "פרנויה", אבל לא נצטרף אליהם הואיל ולא כל געוואלד של יו"ר הליכוד מתברר בסוף כריק מכל תוכן), משוכנע ומשכנע את סביבתו כי אביגדור ליברמן עומד להדיחו באמצעות ממשלת מיעוט בראשות בני גנץ.

"זה מה שעומד מאחורי העקשנות של ליברמן", טען באוזניי השבוע גורם המקורב מאוד לראש הממשלה. "ליברמן מתואם עם גנץ. כאשר המנדט עובר לכחול לבן, גנץ סוגר עם העבודה ועם המחנה הדמוקרטי. בהצבעה בכנסת הרשימה המשותפת תומכת מבחוץ, והחבר'ה של ישראל ביתנו פשוט לא יגיעו, או שיגיעו וייצאו בזמן ההצבעה, או שיגיעו, יישארו באולם המליאה ויימנעו. כך או אחרת תקום פה ממשלת מיעוט של השמאל - ונתניהו יודח".

זה פחות או יותר התרחיש בסיוטים של נתניהו. היום זה מה שמטריד אותו. אפילו לא גדעון סער וה"אני מוכן" שלו. הרי למכה הזאת נמצאה הרפואה: מרכז הליכוד התכנס ואישר את ההצהרה הקובעת כי נתניהו, ואך ורק הוא, הינו ויהיה המועמד היחיד והבלתי ניתן להחלפה של המפלגה לראשות ממשלה (אם תקום כזאת), וגדעון סער כבר הכריז כי פוטש לא בא בחשבון. זהו, נגמר.

באשר לליברמן, הסיפור אחר ומורכב בהרבה. הוא לא מחויב ואין לנתניהו שום דרך להשפיע על החלטותיו. אומנם כבר יותר מפעם אחת אמר ליברמן בראיונות שונים כי מפלגתו לא תיכנס לשום ממשלה צרה - לא של הליכוד־חרדים ולא של גנץ־שמאלנים - אך בהחלט יש הבדל מהותי בין הביטוי "לא להיות חלק מן" לבין הניסוח "לא לתמוך, ולא לאפשר לקום".

אביגדור ליברמן. קרדיט: שלומי יוסף

האם התרחיש שמפחיד את נתניהו כל כך הוא אפשרי, או שמא מדובר בסיוט חסר פוטנציאל התגשמות, זאת אין לדעת. במקרה של ליברמן מדובר באדם בלתי צפוי. היום אפילו לאנשי סיעת ישראל ביתנו אין מושג מה בכוונתו לעשות בעוד שבוע או שבועיים ומה הוא נוטה להחליט לבסוף.

זאת ועוד: מי שמכיר את ליברמן מבין כי משא ומתן אמיתי שלו עם הליכוד יתחיל אך ורק אחרי שהמנדט יעבור לגנץ. נתניהו מודע לכך היטב וגם לעובדה כי ההחלטה הסופית תתקבל ברגע הכמעט אחרון באחת הישיבות שליברמן הכי אוהב בעולם: בישיבתו במרפסת ביתו, בינו לבין עצמו, כאשר הוא אחד עם הכוכבים. יושב, מעשן סיגר ו... מחליט.

2.

בינתיים זה עוד רחוק. בינתיים כולם מדברים עם כולם, הכל קורה מאחורי הקלעים ואינו מניב פרי. איש הימין החדש (החל מהשעה עשר בבוקר יום חמישי כבר אפשר להעניק לו את התואר הזה) נפתלי בנט הפך למשכין שלום ומתווך בין הליכוד לבין כחול לבן. הוא עצמו ממעט לדווח על מאמציו (כי עין הרע בפוליטיקה קיימת גם קיימת), אבל לטענת מקורביו, לגנץ יימאס. יימאס עליו להישאר במרחק של מטר מפתח משרד רה"מ בלי להיכנס לתוכו.

"אנשי גנץ עדיין לא שם, אבל הם בדרך לשם", בטוחים בבלוק הימין, "יש אצלם תחושה גוברת והולכת כי יאיר לפיד תוקע אותם בפועל בדרך ללא מוצא. לפיד נגד ביבי, לפיד נגד החרדים, ושאר המפלגה משועבדת ל'נגדים' האלה. גנץ עצמו נגד להיות נגד. אז בואו נתקדם ונגיע למתווה המקובל על כולם".

בסביבתו של יו"ר כחול לבן יש מי שאומר כי גנץ אינו מתנגד בכל תוקף למתווה שהניח הנשיא ריבלין על שולחנם שלו ושל נתניהו. לא לגמרי תומך במתווה, אבל אפשר לדון בו. מה שמטריד גם את גנץ וגם את חבריו לקוקפיט הוא חוסר האמון ביו"ר הליכוד ובהבטחותיו. הם אומרים - "אם נסכים שהוא ולא גנץ יקבל ראשון את ראשות ממשלה, איך נהיה בטוחים שיפנה את מקומו ויעביר את השרביט כשתגיע העת?". אין הם סומכים על נתניהו בכלל ועל הסכם הרוטציה בפרט. האם הוא באמת יעביר לגנץ את השרביט או שמא ימלא את השנה שלו - ויוביל לבחירות נוספות?

בני גנץ. קרדיט: אבשלום ששוני

עוד בעיה, גדולה לא פחות בעיני גנץ, היא נוסחת האחדות. אין הוא מעוניין להיות שותף־אורח ב"ממשלת נתניהו". הוא רוצה אך ורק שוויון - דבר שלא נראה ריאלי כאשר נתניהו בא מלכתחילה לא כראש מפלגה אלא כראש קבוצה של 55. "גם לזה יש פתרון, ונציג אותו בזמן הנכון" - משיבים אנשי הבלוק ומשדרים אופטימיות, בלי לגלות ובלי לרמוז אפילו איזה פתרון קסם יכול לבוא, אם אין מדובר בפירוק הגוש. התקווה הגדולה של הליכוד היא, כמובן, שכחול לבן תתפרק, שכולם יעזבו את לפיד וימהרו לזרועותיו הפתוחות של נתניהו ולממשלת אחדות. בכחול לבן מגיבים על תרחישים שכאלה בצחוק לגלגני משהו.

3.

ועוד דבר שקרה השבוע וגרר שיח במגזר הימני: הפיצול בימינה. הפרידה שתוכננה מראש ובכל זאת העציבה חלק מבוחרי המפלגה (כבר מפלגה לשעבר, כי כרגע הימין החדש לחוד והבית היהודי־האיחוד הלאומי לחוד). איילת שקד, מי שהובילה את הרשימה המאוחדת במערכת הבחירות, סברה לאורך כל הדרך כי אפשר אחרת: לא לפצל את הציונות הדתית; להפר את ההסכם, להישאר מאוחדים ובכך להעמיד כוח משמעותי יותר גם בכנסת (7 מנדטים ביחד עדיפים על 3+4 בחשבון פוליטי) וגם בגוש. לזכותה של שקד ייאמר כי חרף התנגדותה לפיצול, היא בכל זאת נמנעה מירי בתוך הנגמ"ש: כאשר התברר כי אין מנוס ואין רוב בימינה בעד המשך האיחוד, היא אמרה: "חייבים לכבד הסכמים, אפילו אם לא מסכימים איתם".

יודעי דבר במערכת הפוליטית טוענים כי מי שהוביל את מימוש הפיצול ודאג שיתקיים השבוע ולא יידחה עוד היה יו"ר הבית היהודי, הרב רפי פרץ. כך הוא הבטיח לרבנים של הציונות הדתית (לאלה מהם שתמכו במהלך ההיפרדות). זאת ועוד: יש טוענים כי גם החשש האישי מכוחה של שקד נכח. מבחינתו של הרב פרץ, עדיף בנפרד; כל אחד שילך לדרכו וירגיש בטוח יותר.

השר רפי פרץ. קרדיט: אבשלום ששוני

שותפה של שקד לימין החדש, נפתלי בנט, תמך אף הוא בפיצול, אך מסיבות שונות מאלה של פרץ. בנט טען זה מכבר כי הימין חייב להיות "חדש" במלוא מובן המילה, בלא התחייבות יתרה לרבנים, למוסדות ולגורמים נוספים במגזר. העצמאות מעניקה לפוליטיקאי חופש פעולה וגמישות - ולכל אלה ביקוש מיוחד בתקופה הנוכחית, המעורפלת.

מה שלא צריך להדאיג את נתניהו בפיצול שהתרחש בימינה הוא איום של פיצול גם ביחס לגוש ה־55. גם בימין החדש וגם בבית היהודי לא מתכוונים לנטוש את הבית לטובת חיבורים אחרים, לפחות נכון לרגע זה. "הכל יתברר רק בישורת האחרונה של הישורת האחרונה" - את המנטרה הזאת צריך לזכור. עד לישורת האחרונה, כמובן.

tguvot@maariv.co.il