בכניסתכם לירדן דרך אחד ממעברי הגבול ישאל אתכם הפקיד כמה ימים בדעתכם לבלות בה. אם תגידו שלושה ימים ומעלה, תתבקשו לשלם עשרה דינרים עבור הוויזה. אם תגידו 48 שעות ומטה, יקפוץ המחיר ל־40 דינרים. הקנס על שהייה קצרת מועד מיועד לישראלים בלבד, והוא נהוג זה כמה שנים. בבואכם לגיחה חטופה בממלכה ההאשמית, כפי שישראלים רבים עושים, תשלמו 30 דינרים נוספים, כלומר כ־150 שקלים יותר.

"קנס" איננה המילה שבה משתמשים פקידי הגבולות הירדנים. זה ביטוי שבחרתי אגב כתיבת שורות אלה, כי אין הגדרה הולמת יותר למדיניות שמתוארת לעיל, ומה עוד שהיא אינה מסתכמת בכך. מדינה קונסת תיירים ממדינה אחרת כי בחרו לבלות בה יומיים ולא שלושה או ארבעה, למשל. 

התוספת באשרת הכניסה היא בעיה ישנה. באחרונה הפתיעו הירדנים בקנס נוסף, מוזר מקודמו. כל ישראלי שרוצה להיכנס לשטח ממלכתם נדרש להצמיד אליו מדריך ירדני שילווה אותו אל היעד, בתשלום. המחירים מתחילים ב־30־40 דולרים ומסתיימים בשמיים, תלוי במרחק אל היעד. הירדנים מנמקים את השינוי בצורכי ביטחון. כלומר, כדי לשמור על התייר מפני כל פגע. אלא שהמלווים אינם אנשי ביטחון, והיכן שמעתם כי תייר נדרש לשכור לעצמו מאבטח מכיסו הפרטי? זה תפקידה של המדינה המארחת לשמור עליו. ההסדר הכפוי מוזר במיוחד כאשר מדובר בנסיעה לעקבה. המרחק ממעבר הגבול "ואדי ערבה" לעקבה הוא כמה דקות נסיעה, והמדריך ייפרד מכם עוד לפני שיספיק להגיד "אינדיאנה ג'ונס" (ומסע הצלב האחרון, למי ששואל).

חובת הליווי נהוגה כבר ארבעה חודשים, והירדנים הטילו אותה באופן חד־צדדי. מדיניותם בנוגע אליה קשוחה. ישראלים שלא תיאמו לעצמם מראש איש ליווי ובית מלון, לא הורשו להיכנס לשטח הממלכה ונשלחו חזרה הביתה. יותר מכך. גם בחזרה תידרשו לשכור את המלווה. הלוך וחזור. המשמעות הכספית היא שאם, למשל, רציתם לבלות סוף שבוע ברבת עמון, תצטרכו לצאת מהארץ עם חבילת מזומנים שאותה תותירו במעבר הגבול בלבד. 40 דינר לאדם עבור ויזה, וסכום דומה פחות או יותר לאדם או לזוג בעבור מלווה. התקנה הזאת עלולה לייקר את הסופ"ש במאות שקלים לאדם אחד.

הדרישה לשכור מלווה נועדה להגדיל את הכנסות האוצר הירדני מן התיירות הישראלית ולספק פרנסה לכמה עשרות עובדים. אבל בעיקר היא נועדה לשגר מסר לירושלים כי רבת עמון עצבנית. במדינות ערב הטרדה של אזרחי מדינה מסוימת בנמלי הכניסה היא אמצעי מקובל של מחאה דיפלומטית בזמני מתיחות בין המדינות. נכון שבעולם הרחב נהוג לראות בתייר אורח נכבד ורצוי, אבל הרי אנחנו במזרח התיכון.

יחסים ללא הרמוניה

ירושלים ורבת עמון מצויות כבר תקופה ארוכה בקצר תקשורתי, ואפשר לומר במלים עדינות שהדיאלוג ביניהן איננו הרמוני בימים אלה. לירדן אין שפע של קלפי מחאה נגד ישראל, ולכן היא שולחת ידה לכיסם של התיירים המעטים שמגיעים אליה, בתקווה שמישהו בירושלים יבין את הרמז. בדרך זו היא מפגינה את תסכולה ממדיניות ישראל במזרח ירושלים.

במבט מרבת עמון, ממשלת ישראל נוטה לחמם את האווירה לחינם, גם כשלא צריך. כזה היה משבר המגנומטרים, כזה הוא כל אקט של הפעלת כוח בהר הבית כלפי מתפללים מוסלמים. הירדנים סבורים כי ישראל יכולה לגלות גמישות רבה יותר בטיפולה במתפללים, במיוחד כשהיא מפעילה כוח משטרתי.

למלך הירדני יש מעמד מיוחד בהר הבית, שאותו הקנה לו הסכם השלום עם ישראל, אבל כך גם שליטתו במזרח העיר מאז כינון הממלכה ועד 1967. לכן הוא נתפס כמשגיח, כמבוגר האחראי מבחינת המוסלמים בעולם כולו למתחם אל־אקצא. התפקיד הזה מטיל עליו משא כבד. כאשר קדושת המקום נפגעת, או נדמה למישהו כי היא נפגעה, הארמון ההאשמי הוא זה שמצופה ממנו להגן עליו. רק אחר כך בא הווקף. כשאינו מצליח לגרום לידידתו ישראל להרגיע את האווירה, מתחילים רבים לתהות לשם מה כרת עמה ברית ומה התועלת בהסכם עמה.

שנים ארוכות עמד הארמון הירדני בלחצים הללו. בשנים האחרונות החל הרחוב הערבי והירדני להגביר את לחציו על הארמון. במקביל הלכו היחסים עם ירושלים ונחלשו, בגלל סדרת אירועים בהר הבית ומחוצה לו; יחסים שממילא לא הצטיינו בהרמוניה מראשיתם.

ייתכן שהרגישות הירדנית כנה ומובנת ושישראל אכן תורמת לעליית המתח באגן הקדוש. ואפשר שהיא מופרזת. אבל המתיחות בין עמאן לירושלים הולכת ומתעצמת. משום כך התקשח לבו של המשטר הירדני בשנתיים האחרונות. אחד הביטויים הבולטים של התקשחות זו היא החלטת המלך לקחת לידיו את מובלעות צופר ונהריים. זה לא היה צורך לאומי אלא צעד מחאה שנועד לשגר לישראל מסר של אזהרה וחוסר אונים, וגם לרצות את דעת הקהל הירדנית.

ובחזרה לתייר הישראלי. אני בספק אם מי שאליו מכוונים הירדנים את צעדי הענישה במעברי הגבול, ראש הממשלה ויועציו במועצה לביטחון לאומי, שמעו עליהם. וגם אם ישמעו, ספק אם ידפקו על השולחן. ישראל מעודה לא ראתה בתיירות ישראלית לירדן ערך עליון. גם לא למצרים. לירושלים חשובים שיתוף הפעולה המודיעיני והצבאי, וכל השאר הרבה פחות.

כמו במקרה המצרי, זו טעות אסטרטגית. פרט למנחם בגין ויצחק רבין, שחתמו על הסכמי השלום, יורשיהם לא חתרו להידוק היחסים בתחומי התיירות, המסחר, התרבות וענפים אחרים. "תפיסת השלום" של ירושלים היא ביטחונית, כלומר היא מתמקדת בחיזוק המגע החשאי עם השליטים. אלא שבעולם החדש לחברה האזרחית במדינות ערב יש משמעות כבדת משקל, כפי שראינו היטב בשנים האחרונות. משום כך אין להזניח את טיפוח המגעים איתה.

נבגדים סדרתיים

התקשורת הבינלאומית חגגה על נטישתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ את הכורדים בסוריה. בשיחת טלפון סיכמו בתחילת השבוע טראמפ ועמיתו הטורקי ארדואן על הוצאת הכוחות האמריקאיים מצפון סוריה. כוחות אלה פעלו במשותף עם הכורדים במערכה נגד דאע"ש. לדעתו של טראמפ, הארגון הרצחני חוסל ולכן פג תוקפו של המיזם העסקי. הצבא הטורקי לא בזבז זמן ומיד החל במתקפת השתלטות על רצועת הגבול עם סוריה. לאלה שהטיחו בטראמפ כי הפקיר את ידידיו לחסדי הצבא הטורקי, ענה הנשיא: "הכורדים לא סייעו לנו במלחמת העולם השנייה, והם לא סייעו לנו בנורמנדי".

הסתלקות חטופה זו עוררה חרדה בירושלים. חרדה מהסוג שלא מדברים עליה. האם טראמפ, או כל נשיא אמריקאי אחר, מסוגל לנטוש בן לילה גם את בעלי בריתו היהודים? הד לחרדה זו אפשר היה לחוש אצל נפתלי בנט. כמה שעות לפני כניסתו של יום הדין צייץ שר החינוך לשעבר בחשבון הטוויטר שלו: "לעולם מדינת היהודים לא תפקיד את גורלה בידי מדינה אחרת, כולל ארצות הברית ידידתנו. לעולמי עד מדינת ישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה". 

נכון שוושינגטון זועקת באלפי נורות אדומות כי עניינה במזרח התיכון פוחת ככל שהזמן חולף, אבל מכאן ועד להפניית גבה לירושלים הדרך ארוכה. הכורדים אוהבים להשוות את עצמם ליהודים, אבל הם, בניגוד לישראל, נבגדים סדרתיים. כמעט כולם נטשו אותם. האיראנים, סדאם, הרוסים. אפילו אנחנו. עכשיו בוגדת בהם אמריקה. בכך הם דומים לפלסטינים. גם בהם בוגדים כולם. גם אמריקה. אלה גם אלה נבגדו לא בגלל אופיים אלא בגלל מעמדם. עם ללא מולדת ואומה ללא ארץ - דינם להיות מנוצלים ומנושלים.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל

tguvot@maariv.co.il