כאב לי מאוד לראות את הסרט שנעשה עליה, בוודאי באישורה, אולי אפילו ביוזמתה. הסרט, כמו ההתנהלות, היה ראוותני, הציג את ההפקה הגרנדיוזית, את המסיבות המפוארות שארגנה לחבריה, שאני בספק כמה מהם באמת חברים אמיתיים וכמה להוטים להצטרף לארוחות, לחגיגות ולמינגלינג.
יש לי גם השגות על ההתבטאויות שלה לגבי האוליגרך (כך היא הציגה אותו) שהוא אבי ילדיה, ובעיקר השגות לגבי הטעם, שאינו לטעמי, של מסיבת יום העצמאות הראוותנית שערכה לצוות שליווה אותה לצילומים ברוסיה ולגברים המסוקסים עם הקוביות בבטן ועם הזיקוקים בידיים שפרצו לאולם כאשר רק מכנסונים קצרצרים העשויים מדגל ישראל מכסים את מבושיהם. טעם הוא עניין אישי, וייתכן כי שלה טוב בהרבה משלי, איני מתווכח על טעם ועל ריח.
אבל כאב לי לראות בסרט את ניקול האמיתית, הבודדה, העצובה, המבכה את השנים שבהן חשה אומללה, לא נאהבת. "אני חיה 11 שנה בגיהינום מלא", אמרה. חבל. זה היה עצוב לראות. הזכיר לי את הליצן העצוב שמשעשע את כולם. אכן, היא הייתה בפירוש הליצנית העצובה. נחרת במוחי בעיקר המשפט שאמרה: "אף פעם, אף אחד לא היה אכפת לו, ולא שאל אם טוב לי".
ולמה שישאלו, ניקול? את שחקנית טובה. שיחקת את האישה השמחה, המאושרת, האהובה, המצליחה - ושיחקת היטב. שידרת אושר ועושר, לא שידרת מצוקה, בדידות או עצב. חבל, ניקול, אבל עוד לא מאוחר. את אישה חכמה, חזקה, עם קשרים וכסף, ועכשיו כאשר הכל פתוח, אני בטוח שתמצאי אהבת אמת, אושר ושמחה, ואני מאחל לך שזה אכן יקרה.
אני מניח שאינני היחיד שצפה בסרט ופתאום ראה פן נוסף וחדש באישיותה של האישה הצבעונית והמוחצנת. מסופרוומן היא הפכה לאדם רגיש ומספיק חזק כדי להודות בחולשותיו. אני חש כלפייך אמפתיה ומאחל לך הצלחה.
התרעות פיקוד העורף