כמה ערבים חיים ביהודה ובשומרון? תלוי את מי שואלים. הרשות הפלסטינית של אבו מאזן אומרת שיש כמעט 3 מיליון. ויש דמוגרפים ישראלים חשובים המקבלים את ההערכה הזאת. צוות דמוגרפי אחר במרכז בגין־סאדאת של אוניברסיטת בר־אילן אומר שהפלסטינים מרמים ביותר ממיליון. בין כך ובין כך - מדובר בהרבה ערבים. 
 
על פי תוכנית החלוקה של האו"ם מ־1947 היו שטחי יהודה ושומרון אמורים להיות חלק ממדינה ערבית. ואולם זו לא קמה מעולם (ויש לקוות כי לעולם גם לא תקום), בעיקר משום שממלכת ירדן פלשה לעבר הירדן המערבי, כבשה את השטח וסיפחה אותו. העולם (למעט אנגליה ופקיסטן) לא הכירו בסיפוח. במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את יו"ש מהכיבוש הירדני, ומאז כבר 52 שנים נתון השטח ב"תפיסה לוחמתית". הימין רואה בו חלק מרכזי במולדת שלנו שיש להחיל עליו את החוק הישראלי. השמאל רואה בו שטח כבוש שיש למוסרו לידי הרש"פ כדי שתקום בו מדינה פלסטינית עצמאית. ירדן ויתרה על השטח באופן רשמי כבר ב־1988.
 
מי מהקוראים שצורכים פוליטיקה בקביעות לא יופתעו כנראה אם אכתוב שלמרות מיליוני המילים, שלטון השמאל, שלטון הימין ושלטון השמאל ושוב הימין, ו־52 השנים שחלפו מאז - לא חל שום שינוי במעמד המשפטי של שטחי יהודה ושומרון מאז יוני 67'. כל ההצהרות וההבטחות והפתרונות, הנסיגות או הסיפוח, נותרו על הנייר, ברדיו או בטלוויזיה. שום דבר לא קרה באמת.
 

ולא שלא ניסו. יגאל אלון הציע פשרה טריטוריאלית (תוכנית אלון), ומשה דיין הציע "פשרה פונקציונלית". מנחם בגין הציע אוטונומיה, ואדריכלי אוסלו (שהמשיכו אחר כך ביוזמת ז'נווה, ובעקבותיהם אהוד ברק ואהוד אולמרט) הציעו "שתי מדינות לשני עמים", כלומר נסיגת ישראל מרוב השטח והקמת מדינה פלסטינית עצמאית ביו"ש ובעזה. אבל כאמור - דבר מכל אלו לא קרה. השטח נותר ב"תפיסה לוחמתית".
 
משהו בכל זאת קרה בעקבות אסון אוסלו. הוקמה הרשות הפלסטינית, השטח חולק ל־A,‏ B ו־C. הערבים מנהלים את חייהם בשטחי A ו־B (שבשטחי B האחריות הביטחונית היא של ישראל). ובשטחי C - ישראל אחראית לכל, אזרחי כביטחוני. עד חתימת הסכמי אוסלו נשאו הערבים המתגוררים באזורים אלו תעודת זהות כתומה הנושאת סמל צה"ל. אחרי אוסלו הנפיקה להם הרשות תעודת זהות כתובה ערבית ועברית ועל העטיפה הירוקה שלה מוטבע הנשר הפלסטיני.

# # #
 
כשמנחם בגין ואנואר סאדאת דנו בקמפ דיוויד על חוזה השלום בין ישראל למצרים היה הנושא הפלסטיני אבן נגף עיקרית. בגין הסכים מראש לסגת מכל סיני, וגם שלח ב־1977 הבטחה ברוח זו בידי משה דיין לפגישותיו החשאיות במרוקו עם סגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי. מה שנותר לסאדאת להשיג היה מדינה פלסטינית, והוא רצה בכך מאוד כדי שלא להיחשב בוגד בעיני העולם הערבי. כיוון שיהודה והשומרון וחבל עזה היו ציפור נפשו של בגין, כי בעיניו הן חלק מ"ארץ ישראל המנדטורית" - הוא התנגד לתת את השטחים המשוחררים הללו לערבים, ולכן הוצעה תוכנית האוטונומיה, שקבעה שלעם הפלסטיני תהיה זכות לנהל את חייו בשטחי יהודה והשומרון באופן אוטונומי, ללא התערבות ישראלית (אומנם בגין הקפיד שלא לקרוא להם "פלסטינים" אבל כך כתוב בנוסח האנגלי, הקובע). 
 
אבל בגין גם ידע היטב כי אם הוא מכיר ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני" (גם אם הוא קורא להם "ערביי ארץ ישראל"), זכויות לגיטימיות כאלו כוללות גם את זכות ההגדרה העצמית, כלומר זכות למדינה. היטב ידע בגין שהסכמה כזאת היא בגידה באמונתו העמוקה ביותר - שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, שחוקת הליכוד שהוא הכתיב קובעת שבין הירדן לים לא תקום כל ישות מדינית זולת ישראל. 
 
והוא גם זכר את שאמר עשור קודם לכן, בישיבת הממשלה הראשונה שעסקה בגורל "השטחים" - שכל אוטונומיה מוליכה בהכרח למדינה. ולפיכך ניסה למסמס את שיחות האוטונומיה, לגרור רגליים ולעכב, ולזרוע מכשולים. לכן גם לא הפקיד את השיחות הללו בידי שר החוץ דיין, שהיה עלול להקים מדינה פלסטינית מאחורי גבו, אלא בידי שר הפנים יוסף בורג - וזה תקע את השיחות באופן בלתי הפיך. 
 
המצרים התעצבנו. הפלסטינים החרימו את השיחות מראש. אחר כך נרצח סאדאת. מלחמת שלום הגליל פרצה ותוכנית האוטונומיה התפגרה. איש אולי לא הכריז באופן רשמי על מותה. ממש כשם שאיש לא קבע רשמית את מותם של הסכמי אוסלו. הם פשוט התפוגגו.
 
# # #
 
כיום המצב בפועל הוא שהערבי בשכם או בחברון חי תחת שלטון הרשות הפלסטינית מרמאללה. לה הוא משלם מסים, המשטרה שלה רושמת לו דוחות חניה. "משרד הבריאות" של הרש"פ מחסן את ילדיו, שגם לומדים לפי תוכנית הלימודים של הרשות. רק אם אחד מבניו יחליט להצטרף לחמאס, עליו לצפות לביקור לילי של חיילי צה"ל שיבואו לעוצרו. אבל למעט מקרה מצער כזה הוא יכול לבלות את כל ימי חלדו בשכונתו או בכפרו בלי לראות ולו חייל ישראלי אחד. 
 
אין זו מדינה עצמאית. זוהי "רשות", שקיומה תלוי לחלוטין בישראל. הערבים נתיניה חיים תחת ממשל עצמי. לצורת ממשל כזאת אפשר לקרוא אוטונומיה. 
אבל אוטונומיה היא רק צורת ממשל, לא תחום גיאוגרפי. בניגוד למה שהבטיח בגין לסאדאת, שטחי הרשות אינם "שטחי האוטונומיה", כיוון ששום הסכם כזה לא נחתם. ו"תוכנית האוטונומיה" כאמור מתה לפני כ־35 שנים. מעמד השטח עודנו "שטח בתפיסה לוחמתית", או "הגדה המערבית" אם אתם שמאלנים מהדור הישן, "כיבוש" אם אתם שמאלנים עקשנים, "שטח־משוחרר־שעוד־מעט־יסופח" אם אתם ימנים המאמינים להבטחות הבחירות של נתניהו, "שטחי הרש"פ" אם אתם ערבים או קרייני חדשות סטריליים. אבל כבר המון שנים לא שמעתי מישהו קורא ליהודה והשומרון "שטחי האוטונומיה".
 
אז הנה. נתגלגל לידי טופס שמפיק המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (קצין מטה תעסוקה) וכותרתו: "הזמנת תושב אוטונומיה לעבודה באיו"ש". ומתחת לכותרת המוזרה הזאת - גם האסמכתה החוקית שלה: "ע"פ צו מס' 967 בדבר העסקת עובדים במקומות מסוימים". 
 
חזרתי למקורות. הצו האמור הוצא בשנת 1982 ונחתם בידי האלוף אורי אור, באותה עת מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, בתקופת פרפורי הגסיסה של "תוכנית האוטונומיה".
 
המילה "אוטונומיה" אפילו לא מוזכרת בצו הזה, שתכליתו הגנה על זכויות הערבים העובדים ביישובים היהודיים ביו"ש ומיסוד העסקתם. אינני יודע מי ניסח משפטית את טופס "הזמנת תושב אוטונומיה לעבודה באיו"ש". אני יכול רק לנחש כי היה זה אחד ממשפטני המינהל האזרחי שעדיין מייחלים לראות במו עיניהם כינון מדינה פלסטינית בלב המולדת שלנו, וזוכרים את דברי בגין בישיבת הממשלה שצוינו לעיל. עוד דוגמה כיצד פקידות־לא־נבחרת מנסה לקבוע מסמרות מדיניות.
 
ניסיתי לאמת השערותיי אלו; לשאול כמה שאלות אינפורמטיביות, מה טיב "אוטונומיה" על פי הגדרת המינהל האזרחי? האם זהו שם נרדף לשטחי B+A? לכל מי שיש לו תעודת זהות של הרש"פ? שהרי למיטב זיכרוני, "תוכנית האוטונומיה" מתה זמן קצר אחרי שנולדה בשיחות קמפ דיוויד. והאם הייעוץ המשפטי של המינהל האזרחי הוא שסמך ידיו על השימוש במונח הזה? או בקיצור: מי השיב לחיים את האוטונומיה?
 
במשרד הביטחון הפנו אותי למתפ"ש ("מתאם הפעולות בשטחים"). לצערי, עד לשליחת מאמר זה לדפוס לא זכיתי לתשובה על שאלותיי.
tguvot@maariv.co.il