ימי התענית: על פי המתווה שסוכם בינו לבין שותפיו, אמור היה בנימין נתניהו להחזיר את המנדט להרכבת ממשלה לנשיא ריבלין מתישהו בין ערב ראש השנה להשבעת הכנסת, ביום חמישי שעבר. אין שום סיבה לבזבז זמן יקר, עדיף לרוץ כמה שיותר מהר קדימה כדי "לתקן את התקלה" שאירעה בבחירות האחרונות. כך סוכם.

אלא שאז קרה משהו. אף אחד לא יודע מה בדיוק, אבל התברר שמנדט משוחרר לא יוחזר. נתניהו בילה זמן איכות בחיק משפחתו במעון ההוא בבלפור והגיע לאירוע החגיגי של השבעת הכנסת ה־22 איכותי מאי פעם כשהמנדט מולחם לגופו. אה, ועוד משהו: "רעיית ראש הממשלה" לא זזה ממנו מילימטר אחד לאורך כל היום החגיגי בכנסת. באשר יפנה, תפנה. באשר יחייך, תחייך. כל יד שילחץ או חיבוק שיחובק יעברו בחינה מדוקדקת וחיטוי כימי, פן ינסה מאן דהוא להעביר שם גם מנדט כלשהו. העובדה הזו לא חמקה מעיניהם של אותם גורמים פוליטיים שרוצים (עדיין) בטובתו של המנהיג המקרטע.
 

"זו כבר מזמן לא התנהלות רציונלית", מסגיר מישהו מהמעגל הפנימי של שותפי נתניהו את המצב, "משהו התחרפן שם לגמרי, לאף אחד לא ברור מה ביבי חושב שיקרה ולאיזה נס הוא מתפלל בדיוק, הוא ממשיך להחזיק את המנדט סתם ככה, בלי שום סיבה הגיונית נראית לעין". האירוע גרם גם לנתק בין נתניהו למי שהפך לאחיו התאום בחודשים האחרונים, אריה דרעי. ממצב של 8 עד 10 טלפונים בהולים ביום צנח המצב בבת אחת לדממה דקה, אולי אפילו דקיקה. אם נמשיל את זה למוניטור רפואי, הרי שמדובר בקו ישר וצפצוף ארוך.
 

אביגדור ליברמן הניח את הצעת הגישור שלו במוצאי הצום. מבחינת נתניהו, הגישור של איווט האריך את צום יום הכיפורים עד הודעה חדשה והפך אותו לתענית של ממש. מאז הבחירות, עוסק נתניהו בביצורו של גוש הימין־חרדים המדובר. נשבע בשמו שלוש פעמים ביום. מבטיח לשותפים שמדובר בברית אלוהית נצחית, שמימית, אולטימטיבית. והנה, בא הרוסי המעצבן הזה ואומר לו שזה נגמר.

אביגדור ליברמן. צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90

 

בלי הגוש, נתניהו מתפורר לרסיסים. זהו גוש החסינות. אם יבגוד במרכיביו יאבד את שאריות אמינותו ויהפוך, בן לילה, למצורע פוליטי. הוא משחק פוקר סימולטני נגד שאר העולם. מי שימצמץ ראשון, יפסיד את כל הקופה. ברגע שדרעי, גפני, בנט, איילת ואולי גם ליצמן יבינו שהוא נוטש אותם במדבר הפוליטי, הם ינטשו אותו קודם. זה לא מבטיח ממשלה כלשהי לצד השני, אבל כן מבטיח קבורת חמור לצד הראשון. מצבו של נתניהו רע מכפי שהיה אי פעם בעבר, כולל דמדומי שלטונו ב־99'.
 

כאילו לא די בכל זה, הרי שבניגוד לספינים שהפיצו צווחני בלפור ותועמלניו בתחנות הרדיו השונות, השימוע לא שינה באופן מהותי את מצבו הפלילי של ראש הממשלה. אם לא יקרה משהו דרמטי באמת (מלחמה, נניח), הרי שעד אמצע דצמבר יודיע היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתבי האישום הפליליים נגד נתניהו. כפי שהדברים נראים כעת, יהיה בתוכם גם כתב אישום על שוחד.
 

העבודה שנתנו פרקליטי נתניהו בשימוע לא הצליחה לקעקע את ליבת הראיות או את הגזע שעליו צומחת עבירת השוחד. במקרה הטוב מבחינתם, הם הצליחו לערער פעולה רגולטורית אחת או שתיים מהפעולות שהורה נתניהו לבצע למען שאול אלוביץ'. זה לא מהותי. עבירת השוחד חיה וקיימת גם אם יוכח שכל הפעולות שעליהן החליט נתניהו בעניין אלוביץ' הן הגיוניות ולא מהוות סטייה מפעולה סבירה. מי שמפקפק בזה מוזמן לעיין בהכרעת הדין של אהוד אולמרט. מה גם שבענייננו, הפעולות שעליהן הורה נתניהו לא היו סבירות. הוא פשוט העביר 1.8 מיליארד שקל מכיסי האזרחים לכיסיו של אזרח מסוים (אלוביץ'), לכאורה. נתניהו בעצם רכש את אתר "וואלה" על חשבוננו. אנחנו היינו נתן מיליקובסקי/ארנון מילצ'ן/ספנסר פרטריץ'. לכאורה.
 

אגב, תיק 1000 נותר והיה יציב מאי פעם, גם אחרי השימוע. התיק הזה לבדו, שמוגדר בקרב מומחים מכל הצדדים כתיק של הרשעה בטוחה, עלול לשגר את נתניהו לעונש מאסר (בעיקר בגלל היקפי המתנות שקיבל). עומקה של התהום שאליה הידרדרנו משתקף מהעובדה שבקרב חסידיו המשוטים של ביבי התפשטה האמונה שלו היה נשאר "רק" עם עבירת המרמה והפרת האמונים של תיק 1000, היה הדבר מוכיח סופית שחבורת שמאלנים הממומנים על ידי הקרן החדשה והניאו־נאצים מנסה להפיל ראש ממשלה מכהן. לחשוב שלפני יומיים התפטר בצרפת שר בכיר שנחשד כי ערך ארוחות מפוארות על חשבון הציבור. "לא אוכל למלא את תפקידי באופן ראוי", אמר השר פרנסואה דה רוז'י, "בזמן שאני נלחם על שמי הטוב". הוא לא הראשון שאומר את זה. אמרו את זה גם בנימין נתניהו וגלעד ארדן כשאולמרט ניסה להילחם על שמו הטוב.

נתניהו ומילצ'ן. צילום: פלאש 90

בני ערובה

בכחול לבן נוקטים, לפחות עד עכשיו, אסטרטגיה נכונה. הם לא דחו את הצעת ליברמן. להפך: "זוהי קריאת השכמה", נמסר מכחול לבן, בואו נדבר, אומרים הגנצים. נתחיל, כמו שליברמן הציע, בגיבוש קווי יסוד לממשלת כחול לבן־ליכוד־איווט. ההערכה היא שגנץ/לפיד וליברמן מתואמים מלא־מלא. זוהי גם ההערכה בצד של נתניהו. זה מעלה את מפלס החרדה של ביבי לשיאים שטרם ראינו. הרי חלקה הראשון של הצעת ליברמן הוא מוקש נעל מבחינתו. ביבי צריך לוותר על הגוש ולהיכנס לניסוח קווי יסוד שאף מפלגה חרדית לא תוכל לקבל. זו הסיבה שתגובת הליכוד הראשונה הייתה פסילה גורפת. "ליברמן לא חידש דבר", נמסר מהליכוד, "ליברמן ממשיך להתחמק מלומר בקולו שהוא ומפלגתו יצביעו נגד (ולא רק יימנעו/ייעדרו) ממשלת שמאל בראשותו של גנץ שתישען בהקמתה על תמיכה חיצונית של המפלגות הערביות". 
 

מרוב בהלה, לא הצליח לנתניהו להסתיר את התרחיש המאיים עליו יותר מכל. זה הפירוט המלא. זה הרבה יותר גרוע מבחירות בפעם השלישית. זה אומר שהגברת צריכה לארוז כבר עכשיו, בפעם השנייה. כשיחזיר נתניהו את המנדט לנשיא, יקרא גנץ לביבי לשיחות על בסיס מתווה ליברמן. זוהי מלכודת דבש. אם נתניהו יסכים לצלוע קדימה, יעבור נטל ההוכחה מכתפיו לכתפיים של גנץ. בינתיים, אנחנו רחוקים מאוד משם. המשחק הזה מזכיר קצת את המו"מ המדיני בין ישראל לפלסטינים. ישראל משתדלת להגיד תמיד "כן" להצעות התיווך האמריקאיות (אפילו נתניהו עשה את זה במסלול לונדון ומתווה קרי), תוך שהיא משאירה לפלסטינים את הזכות להגיד תמיד "לא". נתניהו, בהשוואה הזו, הוא הפלסטינים.
 

מה יעשה ליברמן אם נתניהו יגיד לא? האם איווט יטיל את האחריות על הליכוד ויפנה לממשלה צרה עם כחול לבן? אני לא יודע. עד עכשיו, ליברמן מקיים בדיוק מה שהבטיח והוא הבטיח לא להיכנס לממשלה צרה. האם יטיל ליברמן את האחריות על גנץ אם ביבי יוותר על הגוש וגנץ יסרב לתת לו להיות ראשון ברוטציה? אותו כנ"ל. אז מה יקרה בסוף? בחירות מועד ג'? עוד חזון למועד.
 

21 הימים האחרונים שבהם יחזור המנדט להרכבת ממשלה לכנסת יהיו דרמטיים מאין כמותם. זה אירוע שאמור להתרחש בעוד יותר מחודש. בינתיים, התסיסה בליכוד תגבר. הזמזום הפנימי יהפוך לרחש־בחש. האם זה יספיק כדי לבצע הצרחה מהירה בצמרת? הגיוני יותר שתהיה צרחה בצמרת. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהסימנים המובהקים לכך שהמציאות מבצבצת מתחת לפני הקרקע ופוגשת שם ליכודניקים מבוהלים.

יאיר לפיד, בני גנץ. צילום: מרק ישראל סלם

 

יומיים אחרי הבחירות, באירוע הרמת כוסית של השלטון המקומי שערך ראש עיריית מודיעין ואחד האנשים החזקים בליכוד, חיים ביבס, אפשר היה לשמוע מראשי מועצות ועיריות של הליכוד את רמזיו הראשונים של המרמור המתפשט במפלגה. הם הראשונים שמשלמים את מחיר המבוי הסתום. ראשי הערים והמועצות תקועים יחד עם התקציבים והאישורים. הם מרגישים על בשרם איך זה להיות בני ערובה של משפחת המלוכה שמסרבת לשחרר את המדינה לדרכה. הם יודעים שנתניהו הפסיד פעמיים רצופות בבחירות אבל מתבצר בבלפור כדי להימלט מאימת הדין.

שניים אוחזין

בינתיים, אף שהיא עוד לא נכתבה, ניטש כבר קרב ירושה בליכוד. המצטרף הרשמי הטרי הוא ראש עיריית ירושלים לשעבר ניר ברקת. הוא מנסה להשתלט עכשיו על הבלטה שניכס לעצמו שר החוץ ישראל כ"ץ. זוהי הבלטה המחבקת, בלטת הנאמנות למנהיג, המקום הכי קרוב שממנו אפשר פשוט לאסוף את שרביט המלוכה כשיישמט מידו של המנוח הפוליטי על הקרקע.
 

את הביצוע המרשים ביותר לקונספציה הזו נתן אריאל שרון בדמדומי שלטונו של נתניהו ב־99'. בשנה האחרונה של אותה קדנציה ויתר שרון על היריבות והבוז שרחש לנתניהו, מונה לשר החוץ שלו (אחרי התפטרות דוד לוי), התקרב אליו מאוד ואפילו גרר אותו לוויי פלנטיישן. בני הזוג אריק ולילי שרון יצאו לארוחות ערב רומנטיות עם שרה וביבי, כינורות ענוגים ניגנו ברקע. שרון ידע שביבי נכנס לקוראלס פוליטי. כשנפל, היה שם לאסוף את השלל. הוא היה מבוגר, שבע ימים ומעללים ונסיכי הליכוד הסכימו שימונה ליו"ר זמני כדי לשקם את המפלגה. הסוף ידוע.
 

ישראל כ"ץ, שהיה פעם עוזרו של שרון, הוא שר החוץ עכשיו. הניסיון שלו לשחזר את המבצע ההוא של מורו לא מזכיר את המקור. שרון היה גנרל עטור תהילה ודמות עצומת ממדים בליכוד. כ"ץ, קצת פחות. עם זאת, לא מומלץ להתעלם מערמומיותו הפוליטית, שליטתו בחלקים מהמנגנון ושאפתנותו. אלא שביום ראשון השבוע התנחל על אותה בלטה בדיוק ההוא מירושלים. נכון לעכשיו, שניים אוחזין בביבי ותומכים בו בכל העוצמה, בתקווה שייפול כמה שיותר קרוב אליהם. כ"ץ מכאן, ברקת משם. ביניהם מנסה להשתחל גם מירי רגב, זו שעוד לא נמצא סדק צר מדי למידותיה.
 

ברקת חנך השבוע ספר אוטוביוגרפי ("רץ למרחקים ארוכים", ידיעות ספרים) הסוקר את תחנות חייו. לא הספקתי לבדוק אם יש פרק על התחנה ההיא ב"קדימה". הוא הרים הפקת ענק נוצצת באווניו שבה נצפה תמהיל מוזר של ליכודניקים וחברי מרכז מעורבבים עם בכירי הייטק וחברים מהמסלול הצבאי (ברקת היה קצין צנחנים וגם נפצע בלבנון). אם אני מבין נכון, ברקת מנסה בעצם להיות נתניהו החדש. גם הוא ירושלמי, גם הוא לכאורה ממעמקי השבט הלבן, גם הוא היה קצין קרבי וכבונוס מיוחד עשה מיליארדים בהייטק. הוא היה ראש עיריית ירושלים, יש לו אנגלית מצוינת, קשרים בינלאומיים מסועפים ולא פחות אמביציה מכסף. הוא היחיד שהצליח להשתחל מבחוץ בעשירייה הראשונה של הליכוד בפריימריז האחרונים. הוא גם קרוב מאוד לנתניהו. רק שני דברים מהותיים מבדילים בין ברקת לנתניהו: הוא בא בלי שרה, והוא מוכן לבזבז כסף (מכיסו, לא מכיסם של אחרים) כדי להגיע לצמרת.
 

האירוע שהפיק היה מרשים בכל קנה מידה. סרטוני ברכה של נתניהו, של גיל שוויד, של משה אחרק (שנפצע יחד איתו בלבנון). המבצע סבנה שלו הוא השתלטותו על מחבל במהלך פיגוע בירושלים וחוסם העורקים שביצע בליז מונטיליו, שנפצעה בפיגוע באוטובוס בירושלים, כשברקת נסע במקרה מאחוריה. כל אלה מוצו לעייפה בפרמיירה השבוע, שבה נכחו גם בכירי ליכוד לא מעטים כולל חיים כץ, המקורב לנמסיס גדעון סער. הפרס הגדול באמת הגיע בסוף: הגברת, בכבודה ובעצמה. ביבי היה תקוע בישיבת הקבינט, אבל יודעי דבר מבינים ששרה זה ביבי, פלוס סמכויות. וכדי להעצים את תחושת הדז'ה וו, בסיום הבליחה שרה נוספת, ליתר דיוק שרית (חדד), ששרה לברקת את מה ששרה לנתניהו ב־2013: אתה תותח.
 

חוץ מכסף, יש לברקת יתרון נוסף: הוא, כאילו, משהו אחר לגמרי. ביום שאחרי עידן נתניהו יצטרכו הליכודניקים לעשות חשבון נפש. יהיה מה לנקות, לתקן ולהבין. מישהו שבא מעולם אחר, שלא היה שר ולא שרף קדנציות בכנסת, יכול להתאים למשימה הזו. ברקת יודע לדבר עם הימין הקיצוני (למד את זה בעיריית ירושלים) מצד אחד, ועם ההייטק, התעשייה והקהילה הבינלאומית מצד שני. הוא ינסה למתג את עצמו כביבי משודרג, אחרי עדכון תוכנה מקיף. דיגיטלי, טכנולוגי, הייטקיסטי, אבל גם לאומי, ימני, ליכודי.

ניר ברקת. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 

לבעיה העיקרית שלו קוראים גדעון סער. מבלי שעשה כמעט דבר, הצליח סער להפגין בשנה האחרונה הרבה יותר מנהיגות ממה שהפגינו כל בכירי הליכוד בעשור החולף. הוא הצליח לעשות את זה בלי לחתור תחת נתניהו (למרות הסחרירים הנואשים שניסו להפוך אותו לחתרן). הוא פשוט נזכר שמותר במפלגה דמוקרטית להתמודד בפריימריז נגד המנהיג. נכון לעכשיו, המאמץ של ברקת הוא לא להפוך לאלטרנטיבה לנתניהו, אלא לזנק לעמדת האלטרנטיבה לסער. להתמקם במקום השני המכובד ברשימת הטוענים לכתר. את זה הוא בהחלט מסוגל לעשות.

מכירת חיסול

הגיע הזמן לדבר ברצינות על טראמפ. דונלד טראמפ. משיח בן־דוד המודרני, האיש שהוכתר כאן בחוגים מסוימים כשילוב בין דוד המלך, דוד בן־גוריון ודודי אמסלם. הנשיא האמריקאי הפופולרי ביותר בכל הזמנים ומי שנחשב לנשק הסודי היעיל ביותר של נתניהו, חשוב יותר מהארסנל הגרעיני שישראל מחזיקה, על פי פרסומים זרים כמובן.
 

עברו כמעט שלוש שנים מאז שהאיש התנחל בחדר הסגלגל והחששות התאמתו במלואם: הנשק הזה פולט יותר תחמושת עלינו מאשר על האויב. מדובר באישיות נרקיסיסטית הזויה, מופרכת, לא יציבה, לא רצינית, מסוכנת לביטחון הלאומי הישראלי אפילו יותר מהשמאלנים. בריחתו מסוריה מייצרת כאן מצב אסטרטגי בעייתי במיוחד עבור ישראל: האמריקאים אינם, הסעודים נמסים מפחד, סיסי נאבק בגל הפגנות חדש, המלך עבדאללה מתנדנד ומאזן הכוחות מתהפך עלינו בעוצמה מפחידה: מה שנשאר כאן, מולנו, זה ציר איראני־רוסי־טורקי.

לאיראן יש כבר 40 בסיסים בסוריה. התקיפות הישראליות מטרידות אותה, אבל לא משנות את המגמה. בינתיים, טראמפ מכר את הכורדים (ואותנו) לארדואן. מכירת חיסול. הוא מתרפס בפני נשיא איראן רוחאני, מעיף את בולטון, מתחנן לשיחת טלפון עם טהרן ומודיע שהגיע הזמן להשאיר את רפי השכל במזרח התיכון עם המלחמות המטופשות שלהם ולחזור הביתה.
 

זה לא שהאמריקאים דיממו כאן הרוגים או כסף. להפך: הכוח האמריקאי בצפון סוריה היה קטן ושרירי. כוחות מיוחדים בעלי יכולות קטלניות, פלוס אנשי מודיעין ומסמני מטרות, כמעט ללא אבידות. כמה מאות בסך הכל, שהיוו חיץ משמעותי וסימבולי בפני האסלאם הקיצוני, הטורקים וכל השאר. מיד עם יציאתם, הסתער ארדואן על הוואקום ועל הכורדים, בעוד טראמפ טוען שהכורדים אף פעם לא שילמו לאמריקה על מאמציה. הוא שכח שהם אלה שניצחו את דאע"ש עבורו ועכשיו הוא משליך אותם לכלבים.
 

להיזכר בקמפיין הליכוד האחרון, ולמות מצחוק: "ליגה אחרת", התהדר נתניהו ופיזר ברחבי הארץ פוסטרי ענק שלו לוחץ את ידו של טראמפ. "מנהיגות מוכחת", זעק קמפיין הליכוד. מנהיג מליגה אחרת היה מנצל את שנות המלחמה עקובות הדם בסוריה, כדי לייצר תשומות מדיניות חיוניות. זו אינה חוכמה בדיעבד. גדעון סער, שהיה אז חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, פרסם לפני שלוש שנים ב"מעריב" מאמר מפורט על המדיניות שצריכה ישראל לאמץ מול הכורדים, במאמץ להבטיח את עתידם. ח"כ צבי האוזר, במאמר נוסף מטעמו ("הארץ") לפני שנתיים, הציע שורה של צעדים ממשיים שהייתה יכולה ישראל לנקוט (למשל: לשכנע את ארה"ב ורוסיה להכריז על אזור אסור לטיסה מעל מובלעת הכורדים) בשנים שאפשר היה לנקוט צעדים אמיצים במרחב.

דונלד טראמפ. צילום: רויטרס

 

הדאגה לכורדים מצדה של ישראל היא לא רק מאהבת מרדכי (איציק מרדכי אכן ממוצא כורדי). מדובר במיעוט (כ־25 עד 40 מיליון נפש) נטול מדינה המפוזר במזרח התיכון בנקודות האסטרטגיות ביותר ומקורב לישראל ולמערב. הכורדים הם שותפים אסטרטגיים, הם חולקים עם היהודים גורל דומה (אם כי היהודים הצליחו להקים מחדש את מדינתם), הם הבלם האחרון מפניה של ההשתלטות השיעית/סונית על הזירה. אם אנחנו לא נהיה שם בשבילם, אף אחד לא יעשה את זה.
 

נתניהו לא עשה כלום. הוא המשיך להזהיר את העולם מפני איראן בנאומים חוצבי להבות (הוא צודק), אבל הניח לאיראן לנצח בקרב בסוריה ולהשלים את טבעת החנק השיעית המתחילה בטהרן ומסתיימת בביירות. בעתיד יעסקו חוקרים והיסטוריונים בהזדמנות הנדירה הזו שהוחמצה תוך כדי ליקוי מאורות מוחלט. נהנינו מאוד מהקזת הדם המטורפת בסוריה, קיווינו שתימשך לנצח ושכחנו שאנחנו גם צריכים לעזור לעצמנו. ישראל הייתה יכולה להפיל את אסד או לפחות לסייע באופן משמעותי לכוחות הנלחמים בו בשנים הקשות ההן, אבל היא העדיפה לשבת על הגדר.

עכשיו הגדר קרסה עלינו בקול רעש גדול וההוא מהליגה האחרת מחפש לעצמו חסינות. נשארנו לבד מול איראן. הכורדים, בעלי ברית אסטרטגיים שלנו, נאבקים עכשיו על חייהם. הכורדים בעיראק ואחריהם הכורדים בסוריה, למדו על בשרם שטראמפ גרוע מאובמה (שהיה גרוע כשלעצמו). הוא אפילו לא מעמיד פנים שהוא דואג להם. הוא דואג יותר לארדואן, שישודרג בקרוב למעמד שקיבל בעבר רק קים ג'ונג און.

לוחמים כורדים בצפון סוריה. צילום: רויטרס


נכון, טראמפ הכיר בירושלים, אבל נדמה לי שהיא הייתה בירת ישראל לפניו, ותהיה גם אחריו. הוא הכיר רק בירושלים המערבית, לא הזכיר את האגן הקדוש ובעקבותיו לא היה זרם של מדינות נוספות (אלא טפטוף מביך). הפעולה החשובה באמת שעשה למעננו הייתה ההכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן. זה אכן אירוע היסטורי משמעותי וחשוב, אם כי לא חיוני. כל מנהיג ישראלי אחראי, לו היה צריך לבחור בין ההכרה האמריקאית ברמת הגולן להמשך הלחץ והמאבק באיראן הגרעינית ומפיצת הטרור, היה בוחר באפשרות השנייה. אנחנו נתקענו עם הראשונה.


העתקת גם העתקת
 

ולסיום, אירוע משעשע: "ישראל צריכה להשמיע קול ערכי ברור וצלול מול התוקפנות של ארדואן והפגיעה בכורדים בצפון סוריה ולהציע עזרה הומניטרית", צייץ ביום חמישי בבוקר גדעון סער וצירף את מאמרו מ־2016 בנושא. נתניהו דמם. ראש הממשלה לא הגיב אחרי שטראמפ הודיע שהוא יוצא מסוריה, הוא גם לא הגיב אחרי שארדואן הודיע שהוא פולש לסוריה. רק אחרי הציוץ של סער החליט נתניהו, סוף־סוף, להגיב וצייץ: "ישראל מגנה בתוקף את הפלישה הצבאית של טורקיה למחוזות הכורדיים בסוריה ומזהירה מפני טיהור אתני של הכורדים על ידי טורקיה ועושי דברה. ישראל תעשה כל מאמץ להגיש סיוע הומניטרי לעם הכורדי האמיץ", דבר ראש הממשלה.
 

חדי העין יבחינו בדמיון הבולט בין שני הציוצים הללו. אלא שלא גדעון סער יחטיא מול שער ריק. דקות לאחר שהעלה נתניהו את ציוצו, צייץ סער שוב: "מברך על הודעתו הברורה של ראש הממשלה, הן לעניין גינוי הפלישה הטורקית והן לעניין הסיוע ההומניטרי לכורדים". רוצה לומר, העתקת גם את זה וגם את זה, ביבי. אבל מילא. מברוק.
 

bencaspit5@gmail.com