אחרי הבגידה הפשוטה, החשופה, של טראמפ בכורדים נותרנו המומים קצת. אחרי שבמחי הצהרה אחת שבה הפטיר טראמפ, פחות או יותר, שנמאס לו להילחם במלחמות מטומטמות שאינן מביאות כל תועלת לארצות הברית - הוא הפקיר את הכורדים בידי ארדואן והטורקים, שיש להם מסורת עתיקה של רצח עם. וע”ע רצח העם הארמני.
יש לנו סנטימנט עמוק לעם הזה. הגדול ביותר בין כל העמים שאין להם מדינה עצמאית. בין 25 ל־40 מיליון כורדים חיים באיראן, בעיראק, בסוריה ובטורקיה. שנים רבות הם נלחמים על עצמאותם. אם יש על פי הדין הבינלאומי משהו הנקרא “זכות ההגדרה העצמית”, לכורדים מגיעה כזו. לכורדים יש שפה, תרבות היסטוריה ייחודית, חבלים טריטוריאליים שבהם שלטו בעבר כמלכות ומדינה עצמאית, החל מהמאה ה־11 מתועדות ממלכות כורדיות עצמאיות. איתרע גורלם, וכורדיסטן שלהם מחולקת בין מדינות חזקות מהן, שבמאה ה־20 זכו לתמיכת מעצמות גדולות, והאינטרסים פעלו כמעט תמיד נגדם. יש להם נפט, אבל אין להם מוצא לים, ולכן קשה להם להשתמש בנפט כמנוף וכמכפיל כוח. הם זכו בעיקר בסימפתיה ועידוד, אבל ברגע המבחן - בגדו בהם.
הכורדים אינם מצפים שהעולם יילחם עבורם. הם אינם תמימים. והם עם לוחם, הרומן שלנו עם הכורדים ארוך. מראשית שנות ה־60 שיגרנו משלחות צבאיות, יועצים ונשק, גם בית חולים שדה, כדי לסייע למולא מוסטפה אל־ברזאני בכורדיסטן. אחד ממפקדי בצה”ל, תא”ל צורי שגיא, תכנן והוביל קרב ענק שבו הובסו חטיבות עיראקיות בידי המורדים הכורדים, שהיו נחותים מהעיראקים בציוד ובכוח אדם. בספטמבר 2017 נערך משאל עם בחבל הכורדי האוטונומי בעיראק. 92% תמכו בהכרזת עצמאות. אך ממשלת עיראק הטילה סגר אווירי על החבל, סגרה את המעברים היבשתיים אליו, ומוצא לים, כבר אמרנו, אין להם. ולכן גוועה ההחלטה בלא יישום אמיתי. הסיוע הישראלי אז היה מילולי בלבד.
כשדאע”ש נתפס כאיום על שלום העולם, נחלצו מדינות רבות, ובהן גם ארצות הברית ורוסיה, להילחם בדאע”ש ובמיליציות הטרור הרבות שהשתלטו על חלקים ניכרים מסוריה. הסורים עצמם בקושי נלחמו בהם. אבל הכורדים לא נתנו להם דריסת רגל בטריטוריות שלהם, ובסיוע אמריקאי (אווירי בעיקר) הצליחו הלוחמים הכורדים, במחיר דמים כבד, להביס את דאע”ש. אבל ארדואן זיהה נכונה את חולשתו של טראמפ והחליט כי בשלה השעה לסגור את החשבון עם הכורדים השנואים עליו ולהשתלט על חלקים ניכרים מהחבל הכורדי שעל גבול טורקיה. וטראמפ בגד בכורדים בלי היסוס. כל עוד היו הכורדים דרושים לו למלחמה בדאע”ש, הוא סייע בידם והכביר הבטחות. כשהובס דאע”ש, העדיף טראמפ את הטורקים.
זו אינה רק פשיטת רגל מוסרית. למוסר יש חשיבות מועטה בשיקולי מעצמות. טראמפ אינו רוצה לבזבז כסף וחיילים על מה שהוא תופס כמלחמות “שבטיות” שאינן אמורות לעניין את אמריקה. כך הוא גם נמנע מריסון צבאי של איראן בתוקפנותה החמורה נגד סעודיה, תוקפנות הגורמת דאגה רבה גם בצה”ל ובלשכת ראש הממשלה, בעיקר בגלל הנשק המדויק שבו עשו האיראנים שימוש כדי לשתק מחצית תפוקת הנפט של סעודיה. כך הוא מבקש להוציא את כוחותיו מאפגניסטן, מעיראק ואפילו מאירופה. הוא אינו רוצה להיות “השוטר של העולם”, אבל שוכח שאין בעולם ואקום. ובמקום שהוא יוצא ממנו, ייכנסו רוסיה והאסלאם הרדיקלי. אפשר ואנו צופים במערכה השלישית של הבדלנות האמריקאית, זו שעיכבה את כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה והשנייה והמיטה אסון על העולם.
האמריקאים נסוגו, וטורי השריון הטורקיים שעטו דרומה ומזרחה. תקיפות אוויריות ברוטליות נגד אזרחים גרמו כבר לרבבות כורדים להימלט מבתיהם. וחוץ מאזהרות רפות - המערב חובק ידיים. ולכן נכון עשה נתניהו כשפרסם הצהרה תקיפה: "ישראל מגנה בתוקף את הפלישה הצבאית של טורקיה למחוזות הכורדים בסוריה ומזהירה מפני טיהור אתני של הכורדים על ידי טורקיה ועושי דברה. ישראל תעשה כל מאמץ להגיש סיוע הומניטרי לעם הכורדי האמיץ”. עתה רק נותר להיווכח אם יהיו גם מעשים מאחורי ההצהרות. כי בסיוע הומניטרי אין די. הכורדים זקוקים לנשק וסיוע אווירי. ואם בדרך תיאלץ ישראל גם לפגוע בצבא הטורקי - לא נורא. הגיעה העת גם לסמן לטורקיה כי נמאס לנו מתמיכתם הגלויה בחמאס ומניסיונות השתלטותם על חלקים חשובים בירושלים.
הנסיבות מורכבות. גם את איראן צריכים לעצור וגם את טורקיה. הללו אינן בהכרח ידידות. אבל ישראל אינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים נוכח האיום החדש בטילי שיוט איראניים המשוגרים ממערב עיראק, וגם אינה יכולה להרשות לעצמה התבססות צבאית טורקית בסוריה.
“המלחמה היא המשך המדיניות בצורה אחרת”, קבע קלאוזביץ, האסטרטג הפרוסי הידוע, לפני 200 שנה. אפשר ואנו נמצאים בדיוק בנקודה ההיסטורית הזאת. לפעמים צריך להיות כורדי.