אחד הדברים שגם מתנגדיו החריפים ביותר של נתניהו לא יכלו לקחת ממנו הוא את כישרונו בניהול יחסי החוץ. כמי שהתחיל את הקריירה הפוליטית שלו בתור שגריר ישראל באו”ם, פילס נתניהו את דרכו לצמרת באמצעות אנגלית מצוחצחת ויכולת מרשימה ליצירת קשרים בינלאומיים. אלא שמה שהיה שלו כבר לא שלו. דעיכת כוכבו נותנת את אותותיה לא רק בחוסר יכולתו זו הפעם השנייה להקים ממשלה, אלא גם במה שנחשב הפורטה האולטימטיבי שלו: היכולת לפעול למען האינטרס הישראלי בתוך המערך הסבוך של הכוחות הבינלאומיים.לראשונה זה זמן רב נתניהו מוצא עצמו במלכוד מול אמריקה. לאחר שהשליך את כל יהבו על טראמפ, הוא התמהמה עד שהעז לבקר את התנערותו מ”המלחמות השבטיות” במזרח התיכון, וגינה את "הפלישה הטורקית למחוזות  הכורדים". 
 

“אנחנו נילחם בהתאם לאינטרס שלנו. טורקיה, אירופה, סוריה, איראן, עיראק, רוסיה והכורדים יצטרכו לפתור בעצמם את הסיטואציה שלהם”, צייץ טראמפ ערב יום כיפור. כל קורא יכול היה להוסיף גם את ישראל לרשימה. הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם היה היחיד שדיבר מגרונו של האינטרס הישראלי וצייץ: “התוצאה של ההחלטה האימפולסיבית היא התבססותה הוודאית של איראן בסוריה. לאמריקה כעת אין מנופים, וסוריה תהפוך לסיוט עבור ישראל”. 
 

נתניהו הותיר את ישראל חשופה בצריח לקפריזות של הנשיא האמריקאי. לאחר שתקע כל אצבע אפשרית בעיניהם של הדמוקרטים, ישראל אינה יכולה למצוא נחמה בזרועותיהם. אך מעבר לכישלון האסטרטגי, כישלון יחסי החוץ של נתניהו הוא מהותי. הנכונות שלו להתמסר טוטאלית למנהיגות הפופוליסטית של טראמפ אינה יכולה לשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל. מנהיגים כמו טראמפ מבססים את מדיניותם על היגיון תועלתני וקפיטליסטי טהור שאין בו מקום לערכים משותפים ולסולידריות. היגיון זה הוא שמנחה את טראמפ כעת בהפניית הגב לכורדים ובהפקרתם, וסביר להניח שהוא גם זה שעלול להפקיר את יחסי ישראל והפלסטינים לדמם, אם תוכנית המאה תיתקל בקשיים. 
 

נתניהו, שהשלים עם ההיגיון התועלתני הצרוף של טראמפ, העמיד את האינטרסים הישראליים בפני שוקת שבורה בשני הקשרים נוספים. האחד, ההתקפות האנטישמיות של הימין הקיצוני, שמאז כהונתו של טראמפ הלכו וגברו באמריקה. בתוך שנה התרחשו שני פיגועי ימין קיצוני נגד בתי כנסת בארצות הברית. מדובר בפיגועים שההקשר שלהם הוא שנאת זרים. נתניהו נמנע גם במקרה זה מלגנות את האנטגוניזם שמעורר טראמפ נגד זרים בארצות הברית, או לכל הפחות לדרוש מהאמריקאים להגן על היהודים מפני הימין הקיצוני.

ולבסוף, יש לציין את “תרומתם” של נתניהו וממשלתו להתרחקות היהדות האמריקאית הליברלית מישראל. השסע בין יהודי ישראל ליהדות הליברלית האמריקאית קיבל חיזוק אל מול אמירתו של טראמפ, שלפיה יהודי שמצביע לדמוקרטים הוא בור או לא נאמן לישראל; אמירה שעברה בשתיקה של המנהיגות בישראל.
 

במוקדם או במאוחר, גל המנהיגות הפופוליסטית בעולם ידעך. מורשתו של נתניהו, שהחל את דרכו כהבטחה גדולה, תצטייר כהחמצה הגדולה.