כשהבנה צריכה להתיישב, היא תפעל בדרכים ערמומיות. היא תציץ מבעד לחלון, תעבור לדלת, תתיישב על זיכרונות עבר ואז תופיע במלוא הדרה. כך נולד הטור הזה, שעוסק בקשר הסמוי בין אלטעזאכן ל”נתינה”. הו, כמה שאנחנו אוהבים להשתמש במילה הזו, שמופיעה מאות אלפי פעמים בגוגל.
את ראאד האלטעזאכן פגשתי בקונדיטוריה השכונתית. הוא הסביר לי שהוא קונה דברים ישנים, עושה הובלות ומפנה מחסנים. “כל הדברים הישנים”, כתוב על כרטיס הביקור שלו. “הכל?”, שאלתי אותו. “ממש הכל? נגיד טלוויזיות ישנות, אלה עם האחוריים הבולטים – יש להן ביקוש?”. “בטח”, חייך. “ומקררים של פעם? ומכונות תפירה? ו...”, “אסמעי מיני”, הוא ענה לי, “מה שאחד חושב שהוא זבל, בשביל אחר זה זהב, אבל צריך לדעת מה לתת למי, זה כבר אמנות. צריך להתאמץ באמת. לא סתם באים ושופכים. טלוויזיות כבדות של פעם, הולך חזק אצל הבדואים. יש רוחות במדבר. הכל עלול לעוף, אז כמה שיותר כבד יותר טוב. מקרר ישן שכבר לא עובד, זה כמו ארון למשפחה שאין לה. קפיש?”.
קפיש. כה קפיש, שאני לא יכולה לשכוח את הקול המתוסכל והזועם של מנהלת המקלט לנשים מוכות וילדיהן שסיפרה לי שאנשים טובים, חדורי רוח נתינה לתפיסתם, השאירו בפתח המקלט שקי בגדים שגם ראאד האמן לא ימצא להם דורש בגלל סעיף סמרטוטיות מעליבה. אם זה לא מספיק, היו מי שהרהיבו עוז להניח בפתח המקלט שקית עם מדי מילואים של צה”ל, עם ריח של ברזנט. ולא שבלי ריח של ברזנט היה לדרות המקלט מה לעשות איתם.
בבית שלנו יש כמה אלפי ספרים. את חלקם קניתי לילדים, בתקווה שיקראו אבל זה לא קרה, וכך יוצא שמאות ספרים חדשים לגמרי עומדים מיותמים. הוא הדין באשר למשחקי קופסה, ובגדים, שאמא אחת שגרה בבית נוהגת לקנות ולגלות שהיא לא ממש מחבבת, אחרי שזרקה את פתקי ההחלפה. “די, אני לא יכול יותר. את ממש נברנית. די עם האגירות. יאללה, בואי נמיין ונמסור”, אומר לי י’ אחת לכמה חודשים, כשסבלנותו פוקעת מבדיחות כמו “מה אני אעשה שלא מוכרים עם הספרים גם מדפים”, ו”הג’ינס הזה התכווץ תוך שבועיים בארון”.
המיון הוא משימה קשה לאחת כמוני, שמתמחה בבניית סנטימנטים גם לחפצים בודדים. אחרי הקושי זה נהיה כיף. משחקי קופסה – למקלט לנשים. ספרים – לספרייה בבית ספר באזור מוחלש. בגדים – לעמותה לנערות בסיכון, וכך הלאה. הכלל ברור: מה שלא בשימוש למעלה מחצי שנה – ילך אל מי שבאמת צריך אותו. מה שלא ראוי לנו לעטותו או לעשות בו שימוש – לפח.
כבר אמרתי שכשהבנה צריכה לבוא לעולם, היא תחמוק אליו פנימה עד לקבלתה המוחלטת. באחד מימי החג התפתח דיון בקבוצת הוואטסאפ השכונתית סביב צירוף מילים חדש: “ספסלי נתינה”. בהסבר מנומק של אחת מתושבות השכונה שנוהגת להשאיר את הג’אנקייה שלה במסגרת רוח נתינה לספסלים, היא ציינה בחשיבות עצמית ש”ספסלי נתינה הם מוסד קהילתי מאורגן ומתפתח, ובשכונה שלנו זה מתרחש באופן ספונטני מבלי לפגוע בניקיון המרחב". הבנתם? באה, זורקת את האשפה שלה בפינות ישיבה שמיועדות לקשישים, להורים לילדים קטנים ולמי שסתם רוצה לנוח, והכל בכסות של “נתינה”. היא לא תטריח את עצמה לחשוב מי באמת צריך ולהעביר אליו. היא לא תתעכב לרגע לחשוב שאולי הדבר האחרון שירושלים המלוכלכת ממילא צריכה זה נתינה של עוד זבל ברחובות. היא תדבר על “נתינה” והו, איזו נתינת ארטילריה של קלישאות ואלימות יצאה לה מהפה כשמישהו העז לקרוא תיגר על הדברים שלה.
באותו יום סידרתי מגירות שכבר מזמן הפכו לקטקומבות של מסמכים שלא בא לי להתקרב אליהן. באורח פלא הציץ אליי טקסט שכתב הסופר פליקס זאלטן, שכתב בין השאר את “במבי”. נכדתו יהודית סיאנו תרגמה מאמר שכתב והופיע לראשונה ב־1917 ב”Neue Freie Presse”. הכותרת היא “לתת”, וכך כתב זאלטן: “מתנה טובה היא כמו הד של הדמות הנותנת. ההד הזה מהדהד מהאחר. המתנה משקפת את תפיסת האחר עליי... אם חושבים שעל המקבל לקבל כל דבר ללא תנאי, אז אפשר לכנותו עבד”. וזה, הכל פרט לנתינה באמת. כי כמו שאומר ראאד, נתינה זו אמנות. צריך להתאמץ.