התעוררתי במלון שטופת זיעה, וכבר ידעתי למה. גם בלי להביט על ידיי היה ברור לי כל כך שהן מכוסות בפצעונים ולא רחוק הרגע שנשימתי תהיה כבדה עליי. אני לא מצליחה להסביר את זה, אולי אצלכם הפתרון? בכל פעם שאני מגיעה לאירופה (בפרט כשאני לבד) אוטומטית אני הופכת אדומה, אלרגיה מוזרה משתלטת על גופי עד שאני לוקחת כדור קטן שמעלים אותה. פעם אמר לי רופא אחד שאולי זה פסיכוסומטי, יכול להיות שהלבד מקשה עליי או הפחד מהלא ידוע, אבל לדעתי זה משהו בעצים, באבקנים, באוויר האירופי שהעור הצפון–אפריקאי שלי לא מכיר.



אחרי שלקחתי את הכדור, נכנסתי להתקלח, הערב כבר ירד, וטפטופי גשם קלים נשמעו מבחוץ. אם פעם הייתי חושבת לאן אצא, עם איזה זר אבלה את הערב, מה אוכל וכמה יורו אני עומדת להשקיע ביין טוב, הפעם חשבתי על בן זוגי. האם אכל מהקופסאות שהשארתי לו, האם לא נכנע ללגלוגי אלו ששאלו "אשתך עוזבת אותך ונוסעת כמה ימים לפני ערב חג? איפה נשמע דבר כזה?", והאם הוא לא נותן יותר מדי חטיפים למנש, הכלב השמן שלנו. כשיצאתי מהמקלחת, כבר לא היה זכר לאלרגיה, ובכל זאת, לא מצאתי בי את הכוח והרצון לצאת ולראות את פראג המוארת, שעליה נכתב רבות. טלפנתי לבן זוגי בשיחת וידיאו, הוא שכב על הספה, הביט בי וחייך. "כיף לך?", שאל. "לא בלעדיך", עניתי והתאכזבתי מעצמי. לפני הטיסה אמרה לי מישהי שאיתה אני מתייעצת לפעמים: "הוא ילד גדול והוא מעדיף אישה מאושרת, ואם אין לך סיפורים ואין לך השראה, איך תהיי מאושרת?". היא ניסתה להוציא אותי מדמות אמו, שקיבלתי על עצמי ביום שבו הבנתי שאיבד את אמו בגיל 3 ועוד קצת. אבל זה טבוע בי, וכמה שאני מנסה, אני לא מצליחה. פרצתי בבכי. "את לא רצינית", הוא השיב, "תיהני! עוד כמה ימים את בבית, ותראי! אני סוף–סוף יכול לעשן בסלון!", הקניט אותי. מנש הכלב ליקק את קרחתו, ובן זוגי צעק עליו "די, יא דוחה". הבכי התחלף בצחוק. "אתה לא כועס עליי?". "תביאי לי נקניקים!", ביקש, והבטחתי לו את כל הנקניקים שפראג תציע.



***



כשסיימנו את השיחה התלבשתי - שמלה שחורה וקלילה ומעליה ז'קט. יצאתי אל הרחוב וטיילתי. פראג באמת יפה, כמו היסטוריה שלא נס ליחה, הפסלים המעטרים את חלונות הבתים, מרצפות האבן, הרכבת המתמרנת בין העוברים והשבים ודוכני הקיורטוש הרבים שבהם עומדים תיירים עם מצלמות שלופות. והאוויר הקר, במיוחד זה העומד מעל הנהר הגדול, מזמן אליו אוהבים. נתקלתי בהצעת נישואים אחת שגררה מחיאות כפיים וצפירות מכוניות, ארבע כלות יפות וזוג בריטים המשוחח עם בתם הקטנה בשיחת וידיאו וזו מאחלת להם יום נישואים שמח. אין ספק, זו עיר לאוהבים. חשבתי על ישראל, על פינות החמד במדינה הקטנה שלנו ולמרות קשיחותה, מבניה הלא יפים (אל תסקלו אותי) וההיסטוריה הלא כל כך רומנטית שבה, מצאתי שגם בה יש מקום לאהבה.



דווקא שם, בפראג, שבתי ליער עמינדב, שאליו לקח אותי בחור אחד, פרש גבינות ושמפניה טעימה וסיפר לי על חלומותיו ויחסיו עם הוריו. שבתי אל נווה צדק, שבה זללתי גלידה טובה ביום הכי חורפי בשנה עם משורר מלנכולי שאיתו יצאתי וסיפר לי שהוא מתאהב בנפש ולא בגוף האדם. היום, אגב, הוא נשוי לגבר, ואת נדרי החתונה שלהם עזרתי אני לכתוב. נזכרתי בשפך נחל שורק, שם אני, אהובי ומנש הכלב מטיילים בשבת, מוצאים פינת חמד ואוכלים סנדוויצ'ים עם שניצל או עם חביתה שהכנתי מבעוד מועד. נזכרתי במושב לוטם, על גג יקב יפה, שם קיבלתי את הצעת הנישואים שלי, ויותר משאהבתי את זיכרונותיי - אהבתי את מולדתי ואת מה שיש לי בארץ. ההנחה הזו, שכדי להעריך צריך להתרחק/לאבד/להתגעגע - לא רחוקה מן האמת, מתברר.



כשרגליי עייפו וטפטופי הגשם החלו להתגבר, ישבתי במסעדה עם מפות לבנות ומלצרים מחויטים מעל הנהר. ידעתי כי למרות האוכל הצ'כי הזול, סביר שזו תעלה לי קצת יותר ובכל זאת, לא יכולתי לוותר על הנוף ועל המוזה שהחלה להתגנב אליי לאט–לאט. בכוס היין השנייה, אחרי מרק בצל מנחם עם חתיכות גבינה מקרימות, הבחנתי בגבר בשנות ה–40 לחייו, לא נאה במיוחד, אבל גם לא מכוער. שערו שטני, גופו די רחב ועל פניו מעט נמשים. הוא לבש חולצה מכופתרת, אבל את רגליו כיסו סנדלים, לידו עמד בקבוק יין חצי ריק וספר עם סימנייה זוהרת. "פראג יותר יפה לבד, נכון?", פנה אליי באנגלית. "אף פעם לא הייתי בה יחד", עניתי לו ובגלל שיותר מדי זמן לא השתמשתי בשפה הזרה, הסתבכתי מעט ומיד התנצלתי. "זה בסדר, העיקר שאני מבין אותך". חייכתי. הסיטואציה הייתה מוזרה לי, מה קרה לי, לעזאזל? מה קרה מאז שהתברגנתי? התנוונתי? אפילו שיחה ידידותית אני לא מצליחה לנהל? שום דבר לא מסקרן, לא נותן לי צוהר לשאלות ולא מאתגר. שתיתי עוד קצת מהיין. "גם אתה פה לבד?", שאלתי. "אני גר פה לתקופה מסוימת, שליחות מהעבודה". לא שאלתי איזו שליחות, אחרי שצפיתי בסדרה על אלי כהן, אני לא שואלת שאלות. מי יודע?



"אני כימאי, לא משהו מסווג מדי", אמר כמו קלט את מחשבותיי. צחקתי. "מה אתה קורא?", שאלתי. "ספר על פראג. אבא שלי נהג להגיד, שאם אתה לא נוגע בשורשי המקום שבו אתה גר, אתה סתם עלה נידף". "איך תמיד למבוגרים יש את המשפטים האלו? אני סופרת ולא מסוגלת לחשוב עליהם בעצמי!", רטנתי. הוא חייך, הרים כוסו וקרא בעברית "לחיים". "איך ידעת?", תהיתי. "גם אצלכם הייתי בשליחות", שתה מהכוס. "לחיים", עניתי ובלבי גמלה החלטה לעבוד על המבטא, בתקווה שגם אותי יגייסו למוסד.



***



כמה דקות אחר כך עמדה פראג במרכז שיחת החולין שלנו. תוך כדי כך גם עקרתי שורשיי ממקומי ועברתי אל שולחנו. "את רואה?", הצביע על תמונה בספר, "זה התיאטרון של פראג, הוא קיים רק בזכות האזרחים!", אמר מלא גאווה אף על פי שזו לא מולדתו. הוא סיפר שהתיאטרון המפואר שהוקם נשרף יום אחד, ותושבי פראג נשארו בלי תרבות, בלי מקום לצאת אליו ובלי דרך להנפיש את אומנותם. "אז מה עשו?", שאלתי. "כל אחד נתן כמה מטבעות זהב, אלו שלא יכלו לתת התנדבו לעבוד פיזית בשיקום התיאטרון, ומי שלא יכול היה לעבוד פיזית, אפה לחם לפועלים, בישל או תפר את הקלעים. בסוף, לאחר כמה חודשים, הצליחו הצ'כים להקים את התיאטרון על רגליו, ואת יודעת מה צעקו כולם יחדיו ביום הפתיחה?".



"מה?", שאלתי נרגשת, חשה בסקרנות מבעבעת בי לאט–לאט. "העם בשביל עצמו!", אמר. בשבילו זה היה עוד משפט, בשבילי שוב טיסה מהירה ארצה, ומחשבה על הפילוג בעם, על השנאה היוקדת והאם מתישהו יתגבש העם שלנו ויחזור להיות יחד, לא בשביל התניות ממשלתיות, אלא בשביל עצמו.



כשהרגשתי שראשי סחרחר עליי, נפרדתי מהאיש שהתעקש לשלם גם את חשבוני, הוא לא רמז ליותר, אולי הייתה זו טבעת הנישואים על אצבעי או תמונת אהובי על צג הפלאפון שלי. הייתה לאיש הזה ג'נטלמניות מהסוג הישן, מסוג הגברים שעליהם לא כתבתי המון זמן. שמחתי שפגשתי אותו. בימים שלאחר מכן יצאתי לסיורים קולינריים מודרכים, פגשתי דמויות, הלכתי קילומטרים ברגל, השתכרתי מעט והתגעגעתי המון. יום לפני ערב החג הרגשתי רוויה, ידעתי כי במחברת השחורה שקניתי במוזיאון של פרנץ קפקא הגאון יש המון התחלות סיפורים שרק בארץ אוכל להשלים. בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית החלו אחיותיי לשלוח תמונות של התבשילים שהכינו לערב החג ואהובי, הלב שלי, שלח לי תמונה של חולצתו המגוהצת וכתב "את לא מבינה איך אני מגהץ, יכולת להיות גאה בי!". לא נדרש לי הרבה, נכנסתי לאחד מהאתרים ובמחיר מופקע רכשתי כרטיס חזרה הביתה. לפנות בוקרו של יום ראשון עמדתי על מפתן הדלת ובידי האחת מזוודה, בידי השנייה שקית עם המון נקניקים. בן זוגי, אפוף שינה פתח את הדלת, חיבק אותי אליו ולחש "ידעתי שתחזרי אליי".



וכמו שחזרה המוזה אל ביתה, בתוך דמיוני, שבתי אני אל ביתי, עמוק וטוב, בתוך זרועותיו.