בעד הנגד: נעמה יששכר, הישראלית המסכנה שנתפסה כשברשותה כמה גרמים של חשיש ונתקעה בכלא הרוסי, אינה רק קלף מיקוח פוליטי בינלאומי אלא גם קלף מיקוח פוליטי פנימי. במשרד החוץ אף אחד לא מיהר לסייע לה לפני שהסיפור הפך לאייטם מוביל במדיה. במשך חודשים התעלמו שם מהפניות של אמה. המשרד התעורר רק כשהובן שהסיוע יוכל לסייע לתדמית המושיע ובתוך כך הנשיא ראובן ריבלין הגיש פתאום בקשת חנינה לרוסיה, ואפילו בנימין נתניהו נחלץ לעזרה. מה אפשר להסיק מכך על מה שמניע את זרועות השלטון? שרק ברגע שאפשר לקבל קרדיט כלשהו פתאום כולם מתעוררים לטובת האזרח הקטן והופכים לגיבורי־על. 
 

ברשתות החברתיות ההתייחסות ליששכר חצויה: יש מי שטוענים שרק ביבי יכול לחלץ אותה מהצרה הזאת, ויש הטוענים שהיוהרה של ביבי לגבי יחסיו עם פוטין התגלתה במערומיה, כי הוא לא הצליח לחלץ אותה. עד לא מזמן מקרה כזה היה מעורר אצלנו מיד אמפתיה וסולידריות לאומית. כולנו היינו חרדים לגורלה ומקווים שמישהו, ולא משנה מי, יחזיר אותה הביתה. מה קרה לאכפתיות? מה קרה לתחושת שותפות הגורל עם הבחורה? הן זזו הצדה, כנראה, לטובת הפרופגנדה.
 

נדמה שבלי שהרגשנו הפכה התעמולה מאמצעי למטרה. במקור היא נועדה לקדם אידיאולוגיה או ערך כלשהו. אבל במקרים רבים אף אחד כבר לא זוכר מהי האידיאולוגיה, כי הערכים שמובילים אותה מתהפכים בן רגע בהתאם למטרה הזמנית שעומדת על הפרק. שכחנו שמשרד החוץ היה פעם אחד משלושת המשרדים החשובים ביותר במדינה, עם תקציב מכובד ויכולות. שכחנו גם שקשריו של כל מנהיג ציבור, מוכשר ככל שיהיה, הם לא רק כלי לחיזוק מעמדו אלא בראש ובראשונה נכס ששייך למדינת ישראל, שערכו נמוך משמעותית אם אי אפשר להעביר אותו לבא אחריו. האם אנחנו רוצים שנעמה יששכר תשתחרר? כן, ברור, אבל נדמה שיותר חשוב לנו מי יהיה זה שישחרר אותה, או מי יהיה זה שייכשל בכך.
 

התעמולה המתמשכת שיבשה את סדרי העדיפויות שלנו, וגם את הנכונות להיות ערים לסתירות בתעמולה שאימצנו. משונה, למשל, שיש הורים שמתנגדים (ובצדק) לכניסת נציגים של עמותות דתיות להרצות בבתי הספר של הילדים שלהם, אבל נלחמים נגד האיסור להכנסת נציגים של ״שוברים שתיקה״ לכיתות. מהי העמדה העקרונית כאן? הרי או שאדם מתנגד להכנסת גורמי פרופגנדה לבתי הספר או שהוא בעד, לא?

בנימין נתניהו וולדימיר פוטין. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

 

התעמולה תמיד הייתה קיימת, ולא רק במשטרים אפלים אלא גם במשטרים דמוקרטיים. היא אמצעי שכנוע שנחשב לגיטימי אף שהוא גובל במעין שטיפת מוח, ולרגעים נדמה שדווקא בעבר ידענו לזהות אותה יותר. בניגוד להיום, פעם היא לפחות לא הייתה מתהפכת בכל רבע שעה. הפוליטיקה של העידן הנוכחי הפכה לקוטבית כל כך, שברגע שאנחנו משתייכים לאחד המחנות יש לנו יכולת לזהות רק את הפרופגנדה של המחנה הנגדי, ואילו זו שלנו נראית לנו כמו ״האמת״ משום שאנחנו מסכימים איתה.
 

מי מפחד מדעות? 

בדברים שהשמיע לאחרונה הזמר מוקי בראיון הוא טען כי אומנים רבים כבר אינם מביעים את דעתם, כי הם מפחדים שיפגעו להם בכיס. הוא לא הראשון שאומר את זה - אומנים רבים שמחזיקים בדעות של השמאל מאמינים שהם מסכנים את פרנסתם כשהם פותחים את הפה, כי אז לא יקבלו תקציבים ממשרד התרבות ויבטלו להם מופעים. אז איך זה שגם אומנים מהצד הימני של המפה מאמינים שכשהם פותחים את הפה הם מסכנים את פרנסתם? גם הם מביעים חששות מכך שיהפכו למוקצים מחמת מיאוס בברנז׳ה שהיא רובה ככולה שמאלנית בדעותיה, ופעמים רבות מעדיפים לשתוק. 
 

הקטע הוא שאם מנטרלים לרגע את האמוציות שהתעמולה מעוררת, יש צדק בשתי הדעות. כלומר, לאומנים משני הצדדים יש סיבה לא רעה להאמין שאם הם יפתחו את הפה בענייני פוליטיקה הם ייפגעו מבחינה עסקית. המשמעות היא שאין רדיפה של אומנים בעלי  אידיאולוגיה מסוימת, אלא רדיפה של אנשים בעלי אידיאולוגיה באופן כללי.
 

פרופגנדה תמיד קעקעה חשיבה ביקורתית כשהיא פעלה חזק וסחפה אחריה רבים. זהו אופייה - היא מעוררת רגשות, וברגע שאנחנו מתחברים אמוציונלית למסר אנחנו מתקשים לזהות שהוא שטחי או חלקי. רבים כיום מתפארים בחשיבה הביקורתית שלהם, אף שהיא כלל אינה קיימת בכל מה שקשור למסרים שהם אימצו לעצמם. כשהחשיבה הביקורתית מתעוררת רק לגבי דברים שאיננו מסכימים איתם, אבל אין לה זכר לגבי דברים שאנחנו מסכימים איתם, איננו באמת ביקורתיים אלא סתם מחנאיים. תכלס, רבים מאיתנו אינם מודים שמסרים שאנחנו מסכימים איתם אינם מספרים על המורכבות או משקפים את מלוא התמונה.
 

זה קורה כמעט בכל נושא שנמצא על הפרק. ההפגנות מול בית היועמ״ש, למשל, שזכו לביקורת קשה כשקומץ פעילי שמאל רצו ״להגן על הדמוקרטיה״ והטרידו את האיש באופן עקבי ליד ביתו, הפכו פתאום לצו השעה כשתומכי נתניהו רוצים ״להגן על הדמוקרטיה״. בפועל הרי או שזה בסדר להפגין מול ביתו של פקיד ציבור, או שלא. אבל הפוליטיקה שלנו משרתת בראש ובראשונה את התעמולה, ולא להפך. לכן היא כבר לא באמת מייצגת ערך כלשהו, וגם לא אידיאולוגיה. היא מייצגת קבוצה. לרוב כבר לא באמת ברור מה הם הערכים שעומדים מאחוריה, כי הם משתנים בהתאם למאורעות, לוויכוח ולצורכי השעה.
 

פעם, לדוגמה, הבנו באופן אינטואיטיבי ששלטון שמתנהל היטב דומה להנהלה שמתנהלת היטב בחברה עסקית. הייתה לנו עמדה בעניין - חלק העדיפו מנהלים צנטרליסטיים שלחברה אין ערך בלעדיהם, והרוב העדיפו דווקא את אלה שמסוגלים לעבוד עם הרבה אנשים מוכשרים ולמקסם את היכולות של כולם. הרי אפילו החוזק של סטיב ג׳ובס התגלה רק לאחר שהוא מת, והחברה המשיכה לשגשג עם דור המנהלים הבא ולא נפגעה. אבל מה העמדה שלנו היום? היא משתנה בהתאם לצורכי התעמולה. 
 

פרופגנדה היא משהו שתמיד ליווה אותנו, וזה בסדר שהיא קיימת כל עוד אנחנו יודעים לזהות אותה ולהבדיל בינה לבין נושאים מורכבים ומהותיים. הבעיה מתחילה בבלבול שקיים כיום בין תעמולה שמקדמת אידיאולוגיה לבין תעמולה שמקדמת קבוצה, אבל בפועל אינה מקדמת שום ערכים לאומיים אמיתיים.

tguvot@maariv.co.il