כבר חודשים ארוכים אני מתקשה לשמוע. בתחילה האשמתי את האקוסטיקה הגרועה שבביתנו. התקרות שלנו בנויות בצורה קצת מוזרה, מה שמייצר מדי פעם מצב מביך: אשתי יושבת בסלון ואנוכי מטרים ספורים ממנה במטבח, ולמרות המרחק הזעיר היא מתקשה לשמוע אותי ואני בעיקר נכשל בהבנת רצונה. זוגתי יכולה לנסות לברר איתי מה מעשיי מחר בשעה חמש אחר הצהריים ואם ישנה אפשרות שאוציא את הילדה מהפעוטון, ובתגובה אביא לה דיאט קולה עם קרח.
חברי הקרוב הסביר לי, בסגנון בדיחות בטעם של פעם, שמדובר בחלק מתהליך טבעי שהוא מנת חלקו של כל גבר שנכנס בברית הנישואים. לטענתו, מדובר באבולוציה שבלעדיה ספק אם המוסד הנ״ל היה מחזיק מעמד עד לימינו אנו.
בתחילה מחמל נפשי קצת צחקה עליי. העניין מבחינתה נבע מההיפוכונדריה הכללית שאני לוקה בה כבר שנים. בשלב מאוחר יותר גילתה חמלה והתאמצה להגות מילים לאט ובבירור ואל מול עיניי, מה שגרם לי להרגיש כתרח בן 150 לפחות. למרבה הבאסה, עם הזמן גיליתי שהקושי של אוזניי בקליטה אינו בלעדי למתחם הביתי. פתאום כשהשתתפתי בשיחות שלוו ברעש סביבתי תוסס, מצאתי את עצמי עובד קשה בפענוח המילים, מחמיץ הערות קטנות ומלמולים ועמל בלי הפסקה כדי לא לאבד את ההיגיון בשיח. אם כמה אנשים מנהלים שיחה במקביל, זו בכלל מלאכה מפרכת, שמשולה לאימון פיזי אינטנסיבי.
התחושה שנוצרה מציבה אותי במצב חדש שמתגלם יפה במילה ״ניתוק״. כשאיני שומע טוב, אני עוטה פרצוף מבין ומנסה לצלוח את התסבוכת בכבוד. במצבים אחרים, כשאין לי סבלנות וכוח להשקיע בצלילים, אפרוש מהסיטואציה ואנסה להעסיק את עצמי עד לסיומה בלי להיקלע למבוכה גדולה מדי.
מימיי לא הייתי חיה חברתית תוססת. תמיד אהבתי לעסוק בפעילות אישית ועצמאית בסגנון אריק איינשטיין. ועדיין, לעיכול השינוי נדרשים כוחות ושלווה סטואית. בתחילה, אולי בהכחשה קלה חיפשתי פתרונות. ניסיתי הכל. ניקוי אוזניים ופמפום האף - אבל דבר לא עזר. בצר לי הגעתי לבדיקת שמיעה.
במהלך הבדיקה הוכנסתי לתא אטום. אוזניות הונחו על ראשי ושלל קולות וצלילים הוזרמו למוחי. מבחן מלחיץ. הרגשתי שאם אפשל, זו תהיה הכרה סופית בלקות. נתבקשתי לזהות מילים ורעשים. החמצתי יותר מהמתבקש. שוב ושוב מצאתי עצמי מציין בפני הבודקת הקשובה שקשה לי לפענח.
בסיום הבדיקה הוצגו לי הממצאים הרשמיים, ולפיהם מבחינה מדעית באמת יש בעיה. העצב נפגע. אין הסבר ברור לכך. לא לי ולא למומחים. אולי חבטות חוזרות ונשנות באוזן בקרבות אגרוף, אולי מועדון רועש אחד יותר מדי או סתם גנטיקה דפוקה. יכול להיות שאני דרמטי מדי. מעשית אין לי בעיה לשוחח אחד על אחד, לנהל שידור, לראיין ולהאזין למוזיקה ולחיות. רק שמדי פעם מופיע מכשול שדורש את שלו.
לא אכפת לי להרכיב מכשיר שמיעה. טרם הגענו לתחנה הזו. זה זניח בעיניי. לא סיפור. החשש שלי הוא שזה יימשך, שההתדרדרות לא תיעצר ובמהרה. השאלה כעת נוגעת לקצב הדברים. מתי? סבי, שהיה אדם משכיל, סקרן וטוב לב, איבד את שמיעתו בשנות ה־80 לחייו. זה קרה לפני כשלושה עשורים. אז מכשירי השמיעה והטיפול היו מתקדמים פחות. למרבה הצער הוא לא הסתדר עם המציאות שנכפתה עליו ומצא עצמו בערוב ימיו חד, קורא ומתעניין אבל מנותק לחלוטין מסביבתו. אדם אהוב שלא הצליח להסתגל. הסוף שלו מנצנץ לי במוח.
מבהיל לחטוף את זה בשנות ה־40 לחיים. פגשתי רופא מומחה. חוץ מהעניין העצבי יש גם מפגע אחר. שרידי דלקת שאולי ניתן לטפל בה בסיוע תרסיס. מעט תקווה. לאחרונה, כדי לשמור על מה שיש התחלתי להסתובב עם אטמי אוזניים. כששואלים אותי לפשר הדבר, אני משיב ללא בושה את האמת. אין סודות.
מאז קבלת הבשורה למדתי שמעל לכל התחום הטכני–רפואי יש גם יסוד נפשי עמוק. החיים השתנו. כעת אני מבין על בשרי את ההגיג הקלישאתי: מה שהיה לא ישוב. נכון. מעשית לעולם לא אשמע כבעבר. כעת עומדות בפניי שתי אפשרויות: הראשונה היא להיכנס להיסטריה ולהתבאס - מה שאני חווה באופן מינורי.
האופציה השנייה היא לומר לעצמי שחייבים לחיות את החיים בהווה עד הסוף, כי מה שבטוח הוא שהצפוי במישור הבריאותי, באופן ודאי במקרה שלי, יהיה טוב פחות.
חברי הקרוב הסביר לי, בסגנון בדיחות בטעם של פעם, שמדובר בחלק מתהליך טבעי שהוא מנת חלקו של כל גבר שנכנס בברית הנישואים. לטענתו, מדובר באבולוציה שבלעדיה ספק אם המוסד הנ״ל היה מחזיק מעמד עד לימינו אנו.
בתחילה מחמל נפשי קצת צחקה עליי. העניין מבחינתה נבע מההיפוכונדריה הכללית שאני לוקה בה כבר שנים. בשלב מאוחר יותר גילתה חמלה והתאמצה להגות מילים לאט ובבירור ואל מול עיניי, מה שגרם לי להרגיש כתרח בן 150 לפחות. למרבה הבאסה, עם הזמן גיליתי שהקושי של אוזניי בקליטה אינו בלעדי למתחם הביתי. פתאום כשהשתתפתי בשיחות שלוו ברעש סביבתי תוסס, מצאתי את עצמי עובד קשה בפענוח המילים, מחמיץ הערות קטנות ומלמולים ועמל בלי הפסקה כדי לא לאבד את ההיגיון בשיח. אם כמה אנשים מנהלים שיחה במקביל, זו בכלל מלאכה מפרכת, שמשולה לאימון פיזי אינטנסיבי.
התחושה שנוצרה מציבה אותי במצב חדש שמתגלם יפה במילה ״ניתוק״. כשאיני שומע טוב, אני עוטה פרצוף מבין ומנסה לצלוח את התסבוכת בכבוד. במצבים אחרים, כשאין לי סבלנות וכוח להשקיע בצלילים, אפרוש מהסיטואציה ואנסה להעסיק את עצמי עד לסיומה בלי להיקלע למבוכה גדולה מדי.
מימיי לא הייתי חיה חברתית תוססת. תמיד אהבתי לעסוק בפעילות אישית ועצמאית בסגנון אריק איינשטיין. ועדיין, לעיכול השינוי נדרשים כוחות ושלווה סטואית. בתחילה, אולי בהכחשה קלה חיפשתי פתרונות. ניסיתי הכל. ניקוי אוזניים ופמפום האף - אבל דבר לא עזר. בצר לי הגעתי לבדיקת שמיעה.
במהלך הבדיקה הוכנסתי לתא אטום. אוזניות הונחו על ראשי ושלל קולות וצלילים הוזרמו למוחי. מבחן מלחיץ. הרגשתי שאם אפשל, זו תהיה הכרה סופית בלקות. נתבקשתי לזהות מילים ורעשים. החמצתי יותר מהמתבקש. שוב ושוב מצאתי עצמי מציין בפני הבודקת הקשובה שקשה לי לפענח.
בסיום הבדיקה הוצגו לי הממצאים הרשמיים, ולפיהם מבחינה מדעית באמת יש בעיה. העצב נפגע. אין הסבר ברור לכך. לא לי ולא למומחים. אולי חבטות חוזרות ונשנות באוזן בקרבות אגרוף, אולי מועדון רועש אחד יותר מדי או סתם גנטיקה דפוקה. יכול להיות שאני דרמטי מדי. מעשית אין לי בעיה לשוחח אחד על אחד, לנהל שידור, לראיין ולהאזין למוזיקה ולחיות. רק שמדי פעם מופיע מכשול שדורש את שלו.
לא אכפת לי להרכיב מכשיר שמיעה. טרם הגענו לתחנה הזו. זה זניח בעיניי. לא סיפור. החשש שלי הוא שזה יימשך, שההתדרדרות לא תיעצר ובמהרה. השאלה כעת נוגעת לקצב הדברים. מתי? סבי, שהיה אדם משכיל, סקרן וטוב לב, איבד את שמיעתו בשנות ה־80 לחייו. זה קרה לפני כשלושה עשורים. אז מכשירי השמיעה והטיפול היו מתקדמים פחות. למרבה הצער הוא לא הסתדר עם המציאות שנכפתה עליו ומצא עצמו בערוב ימיו חד, קורא ומתעניין אבל מנותק לחלוטין מסביבתו. אדם אהוב שלא הצליח להסתגל. הסוף שלו מנצנץ לי במוח.
מבהיל לחטוף את זה בשנות ה־40 לחיים. פגשתי רופא מומחה. חוץ מהעניין העצבי יש גם מפגע אחר. שרידי דלקת שאולי ניתן לטפל בה בסיוע תרסיס. מעט תקווה. לאחרונה, כדי לשמור על מה שיש התחלתי להסתובב עם אטמי אוזניים. כששואלים אותי לפשר הדבר, אני משיב ללא בושה את האמת. אין סודות.
מאז קבלת הבשורה למדתי שמעל לכל התחום הטכני–רפואי יש גם יסוד נפשי עמוק. החיים השתנו. כעת אני מבין על בשרי את ההגיג הקלישאתי: מה שהיה לא ישוב. נכון. מעשית לעולם לא אשמע כבעבר. כעת עומדות בפניי שתי אפשרויות: הראשונה היא להיכנס להיסטריה ולהתבאס - מה שאני חווה באופן מינורי.
האופציה השנייה היא לומר לעצמי שחייבים לחיות את החיים בהווה עד הסוף, כי מה שבטוח הוא שהצפוי במישור הבריאותי, באופן ודאי במקרה שלי, יהיה טוב פחות.
נ.ב.
אם אתם פוגשים אותי, אל תצעקו ואל תדברו בקול רם. בינתיים הכל בסדר. וגם, הימנעו מלרמות. אני עוד חזק בעניינים.