דברים גדולים עושים הרחק מאור הזרקורים, ככל שהעניין חשוב יותר כך הוא דורש פחות דיבורים עליו והשתיקה יפה לו. זהו כלל בסיסי וחשוב בפוליטיקה. כמאמר חכמינו, אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. בזירה הפנימית הכלל ידוע היטב ובנימין נתניהו הוא הראשון להיצמד אליו.

הנה, ברגע שרשימת הליכוד מתייצבת בתקשורת ומדברת על משא ומתן קואליציוני - סימן שאין שום מו"מ. וכאשר יוצאת הנחיה ברורה מלמעלה לחדול מלדבר והמערכת עוברת למצב השתק - יש לשער כי מתבשל משהו מתחת לשולחן ומאחורי הקלעים.

בזירה הבינלאומית לעומת זאת נראה כי לא תמיד הכלל המדובר מחייב את הבכירים הישראלים. גם במקרה של תקיפות בסוריה. פעם זה "חיל האוויר של מדינת ליכטנשטיין" ופעם "אנחנו שפעלנו אמש נגד איראן בסוריה". ולך תדע מתי זה חלק מהמלחמה הדיפלומטית ומתי התבטאות פוליטית לצורכי בחירות.

יחסי נתניהו וולדימיר פוטין מזמן הפכו לשם דבר בישראל. במשך שנים השקיע נתניהו במה שהוא מגדיר "ידידות קרובה ושיח פתוח", וממשיך להשקיע עד היום. גורמים המכירים את יחסיהם מקרוב (יחסית. פוטין נמנע מלהרשות לאנשים להתקרב אליו יותר מדי), יודעים לספר כי יש למנהיג רוסיה הכל יכול סנטימנט אי־רציונלי ליהודים בכלל ולראש הממשלה של המדינה היהודית בפרט.

ולדימיר פוטין ובנימין נתניהו. צילום: רויטרסולדימיר פוטין ובנימין נתניהו. צילום: רויטרס


עד כמה שפוטין המאופק והמחושב יודע להיות חמים, את החמימות הזאת הוא נוהג לשדר לנתניהו בזמן שהם נפגשים. רק שאסור לטעות. מילת המפתח המגדירה את אופי פעילותו של פוטין היא "פרגמטיות". כמו בסרטי מתח הוליוודיים, כאשר הגיבור הראשי מכוון את נשקו לעבר אויבו ורגע לפני הירייה נוהג לומר את משפט המחץ האלמותי "אין כאן שום דבר אישי, רק ביזנס" - כך זה גם אצל פוטין. דיבורים על ידידות, לחיצות ידיים חמות וביקורים שבוע לפני מועד הבחירות בישראל לחוד - וביזנס לחוד. המקסימום שאפשר לעשות למען ידיד זו טובה מדי פעם. ורק אם יבקש יפה (באופן אישי), ואם זה לא יעמוד בסתירה לאינטרסים הרוסיים.

כאשר אנחנו, הכתבים המדיניים, התלווינו לנתניהו בביקורו האחרון ברוסיה (ב־11 בספטמבר, שבוע לפני הבחירות לכנסת ה־22), יצא ראש הממשלה אלינו במטוס כהרגלו. בין היתר רמז, בנימה מסתורית מאוד, כי "מעבר לענייני איראן, סוריה וכל מה שמסביב, עלו בשיחה עוד עניינים חשובים". גורמים נוספים שדיברו עם הכתבים חיזקו את הרגשתנו כי דובר שם על משהו חשוב שהוא לא איראן.

בדיעבד התברר כי ה"משהו חשוב" הזה היה העניין של נעמה יששכר. נתניהו פנה לפוטין בבקשה לשחרר את הצעירה הישראלית בלי להתנות את שחרורה בהסגרת האזרח הרוסי אלכסיי בורקוב לרוסיה. ככל הנראה פוטין אמר כי בעיני רוסיה (או בעיניים שלו, במקרה של פוטין אלה מילים נרדפות) עסקת חליפין תהיה האפשרות המועדפת וההוגנת, אבל אחשוב ואשקול, כי הרי אנחנו ידידים. הוא לא סירב ולא מיהר לענות בחיוב. אבל גם לשקול זו תשובה טובה. כל עוד מבקשים יפה - למה לא לשקול לעשות טובה? 


עובדות בלבד

חודש חלף, ואז הגיע השלב הבא והפומבי. הוא התחיל כתדרוכי רקע לכתבים ובתוך יממה הפך לקמפיין מרעיש. ביום הדיון המכריע, 50 דקות לפני מתן גזר הדין בבית המשפט בפרברי מוסקבה, הוציא נתניהו הודעה מיוחדת ובה פירט לא רק את מאמציו לשחרורה של נעמה יששכר אלא גם את תוכן שיחותיו עם פוטין בנושא. המסר היה שתם שלב העמימות.

כעבור שעה ורבע, באופן די חריג, הגיעה ההבהרה: "ראש הממשלה מעריך מאוד את נכונותו של הנשיא פוטין להקדיש זמן לנושא ומקווה שהמאמץ יישא פרי בהמשך". מה קרה באותה שעה ורבע? האם בקרמלין הרימו גבה והתקשרו לירושלים? האם מסר כלשהו הועבר בדרך אחרת? האם נתניהו עבר כמה פעמים על הטקסט של ההודעה הראשונה והחליט שצריך לפרגן לפוטין? כך או אחרת, הודעת ההמשך של נתניהו מצביעה על כך שהפיכת הנושא לפומבי, כמו גם לקיחת קרדיט על ידי הישראלים, הם צעדים שהיושב בקרמלין לא בדיוק התלהב מהם.

עם זאת, אפשר להבין את ההיגיון שככל הנראה הוביל את נתניהו לשינוי הכיוון. ייתכן שהוא סבר שהדיפלומטיה השקטה ממילא לא הניבה פרי ואין מה להפסיד. יכול להיות כי גם היום הוא בטוח שהקמפיין הציבורי והקריאות לחרם תיירותי יגרמו לפוטין להתעשת.

ואז באה התשובה. דוברו האישי של פוטין, דמיטרי פסקוב, נשאל על ידי כתבים על פרשת נעמה יששכר. התשובה לא הייתה הכי משמחת לירושלים: "כאשר תעביר ישראל פנייה רשמית דרך הערוצים הדיפלומטיים, היא תוגש לנשיא פוטין והוא ישקול את הנושא".

כדי לפענח את הניסוח של פסקוב צריך ללמוד ניואנסים ולהכיר את המנטליות של הממשל הרוסי המודרני. כל עוד המנהיגים מדברים ביניהם בארבע עיניים בחדר סגור, כל עוד מדובר בעניין בין השניים - אפשר לגלות נדיבות וגדלות נפש. בדיוק כפי שהצארים הרוסים ידעו לעשות. אך ברגע שהחלטתם להעלות מדרגה והזנחתם את העמימות והאינטימיות לטובת מאבק פומבי, אז גם התשובה תהיה בהתאם.

לכן טעו אלה שהבינו את התשובה של דמיטרי פסקוב כאיתות חיובי מצדו של הקרמלין: תשגרו איזו ניירת רשמית - אנחנו איתכם. הכוונה שמסתתרת מאחורי הניסוח הפוכה לגמרי: בחרתם במשחק רשמי? בכבוד. אנא פנו אלינו רשמית, דרך משרד החוץ. רק אז הנושא ידווח לנשיא, והוא יחשוב עליו ויחליט. למה לדווח על הנושא שמוכר לפוטין היטב ושנתניהו כבר דיבר איתו עליו מספר פעמים? כי עד עכשיו פוטין היה מוכן לדבר עליו כידיד עם ידיד, ומעתה והלאה הוא מתייחס אליו באופן רשמי בלבד.

כאן טמון ההבדל הדרמטי בין הגישה המערבית (שישראל קרובה אליה ובחרה לאמץ אותה כרגע בפרשת נעמה יששכר) לבין הגישה הרוסית (ביזנטית קלאסית). בעיני אדם מערבי מאבק ציבורי מוסיף משקל ורצינות לנושא ומעלה את סיכוייו להצלחה. בעיני הרוסים פירושה של הפומביות היא סוף ליחס המיוחד. סוף לגישה הבלתי פורמלית והמחמירה פחות.

נעמה יששכר. צילום: באדיבות המשפחהנעמה יששכר. צילום: באדיבות המשפחה


לא בכדי התקשורת הרוסית אינה ממהרת לעלות על הנושא האטרקטיבי מבחינה עיתונאית, לכאורה. הסיקור יבש, מאופק, לא נרחב וכמעט לא אמוציונלי. עובדות בלבד. וזה לא כי העיתונאים הרוסים אינם יודעים להיות רגישים ואכפתיים, אלא כי הם עדיין לא הבינו באיזו עמדה יבחר הקרמלין עכשיו - האם צריך לתקוף את ישראל ואת הצעירה הישראלית? או שהכיוון יהיה הפוך, או שבכלל יוחלט להתעלם ממנו ולעבור לנושא הבא שעל סדר היום.

בינתיים אין סימנים שמצביעים על התקדמות חיובית בפרשה. גזר הדין ניתן, פוטין "קיבל פנייה רשמית ושוקל", וצעירה בת 26 יושבת בכלא הרוסי, בתא צפוף עם ארבע אסירות שאינן מדברות אנגלית או עברית.

בסוף ינואר מתוכנן ביקור של פוטין בישראל. במטה המאבק אומרים כי אם עד אז יששכר לא תשוחרר והפתרון לא יגיע - יקדמו את פניו של נשיא רוסיה הפגנות מחאה. האם פוטין יהיה מעוניין לשלם מחיר של קבלת פנים לא סימפטית או שהוא יעדיף לבטל או לדחות את ביקורו? קשה לדעת. 

tguvot@maariv.co.il