בלה בלה: אני משתגע מכל דבר, אבל בעיקר ממצבים שפוגעים לי בשגרה, שמפריעים לי לעבוד או לצפות בטלוויזיה וכאלה. והנה בימים שני ושלישי התקשיתי לצפות בתכנים של ה־VOD ב־YES. כל סדרה נתקעה עם כתובית שמספרה את התקלה כ־132.
 

זה ממש עשה אותי מאושר, שהתקלה ממוספרת. ניסיתי להיזכר מה לימדו אותי בקורס מש"קי אלחוט בבה"ד 7 לפני 40 שנה. כן, היה שם איזה דביל שדיבר אלינו על מקור מתח ותדר יציב; כמה חשוב מקור מתח, ומתחחחח ועוד מתחחח, ובא לי להוריד פצצה למסך. אבל הילד היה לידי, אז לא רציתי לתת לו רעיונות לימים שבהם לא אהיה לידו ותהיה תקלה. אז עשיתי את הפעולה הנכונה ביותר וצרחתי: כיפושששש.

היא הגיעה ושאלה: "מה אתה צועק? מה קרה?".
 

הייתי שטוף זיעה מעצבים, אז הצבעתי על המסך, עם הכתובית על תקלה מס' 132 ואמרתי לה: "טפלי בזה, באמשל'ך. אני מתפרק כאן מעצבים. לא מספיק שאתמול ההופעה של הנטשות במצדה נהרסה לי, עכשיו איני יכול לצפות בסדרות. יש עליי עין, אני אומר לך". היא לא התרגשה יתר על המידה. יש לי הרגשה שדווקא במצבים נואשים היא לא סופרת אותי. יש לי גם ראיות. 
 

"קודם כל תירגע", היא אמרה. "ואני לא רוצה לשמוע על עין. העיקר שאתה מזכיר לי שלקחת אותי מחושה במדבר סהרה ובזכותך אני גרה בציוויליזציה בתל אביב. מאמי, אתה פרימיטיב שאין דבר כזה. די עם העין הזו כבר. תראה ספורט, אני אסיים עם גיא, ואני אטפל בזה. ממה אתה עצבני, אני לא מבינה"? 
 

זהו, שהיא אף פעם לא מבינה. "גמרתי לראות ספורט", הסברתי לה, "הנבחרת מובילה על מתחזים מלטביה, סתם ערימה של פועלים זרים שהלבישו אותם באדום ושלחו אותם לבאר שבע. אני לא אוהב שאנחנו ביתרון, רק שאנחנו בפיגור אני אוהב. הבנת"? 
 

הילד התרוצץ לי מול העיניים במהירות שיא, קיפץ עם הכלבה מהספה לשולחן, וגם זה העלה לי את הסעיף. החלטתי לפתור את המצוקה הזו מיד. "גיאצ'ו, בוא הנה. אתה רוצה אוגר? כן או לא, תגיד לי עכשיו". הוא זינק עליי בחיבוק וצהל: "בטח אבא! אני רוצה. מתי אתה מביא לי"? הוא הביט בי בעיניו הכחולות, עם ידיים על המותניים, והתנועה הזו הזכירה לי את אבא שלי, שגם לו היו עיניים כחולות. "מחר. מחר אני אשאל את הווטרינר אם מותר אוגר וכלבה. אם הוא יגיד כן, אז נלך להביא אוגר. אבל בשביל זה אתה חייב ללכת לישון עכשיו, ברגע הזה, הבנת"? 
 

הוא רץ לחדרו ואמר לאמו שמחר אבא מביא לו אוגר, אז הוא הולך לישון עם שרי. כיפוש הגיעה לסלון, מצאה אותי שרוע על הספה ועברה לאנגלית. "אתה לא יכול להבטיח לו משהו ולא לקיים. תפסיק להתנהג כמו מכור שקונה את הרגע הבא ורוצה שקט. אם הבטחת לו, תביא לו. זה ברור?". 

לא היה לי כוח אליה, אבל גיאצ'ו וידא מהמיטה שמחר הולכים לווטרינר - ועניתי שבטח הולכים. 
 

# # #

"יאללה כיפוש, הרדמתי לך אותו. טפלי לי בטלוויזיה", אמרתי לאישה. 

"רגע מאמי, אני צריכה לקפל כביסה. הנה המספר של בזק, דבר עם המחלקה הטכנית, הם ידריכו אותך מה לעשות, כי זו נראית לי בעיה של אינטרנט". 
 

המציאות שבה האישה גם מהנדסת עם חוות דעת באמת לא התאימה לרמת המצוקה שלי, אבל אמרתי לעצמי שכדאי לנסות. סרגיי ענה לי, בחור נחמד מאוד. אחרי שאלון ביטחוני שעניתי עליו בגבורה כולל מספר הזהות של כיפוש וארבע ספרות של האשראי, הוא הסכים לעזור לי. 
 

סרגיי: "אוי, יש לנו כאן בעיה. הגברת קופמן קנתה לפני שנה וחצי חבילה בסיסית של 15 מגה, למרות שהצענו לה 100. ועכשיו יש בעיה קלה בעולם, כי נפלו השרתים של הפורטנייט, אתה מבין?  איתם כל הקליינטים של ה־15 מגה לא יכולים לגלוש, וגם לא לראות טלוויזיה". 
 

אני: "סרגיי, תקשיב, אני לא רציתי שתקנה מכם 100 מגה, כי הטכנאי שלי אמר לי שאתם רמאים, וזה רק 76 מגה, ולא התאים לי. בשביל לצפות בפונקציה של לטינה, מספיק לי 15 מגה שזה בכלל 4.6 מגה. עד כאן, רות? יופי. תן לי עכשיו, אבל רק עכשיו חבילה של 100 מגה, כי אני זמין להתעללות. קרע אותי, סרגיי!! תן לי 'מחיר מבצע'".
 

סרגיי: "תראה מר קופמן, אתם שילמתם 115 שקל לחודש, אבל יש לי כאן חבילה של 100 ב־105 שקל לחודש. אתה רוצה"? 

אני: "בטח. אבל עכשיו, הרגע". 
סרגיי: "אוקיי, תן לי לבדוק אם זה אפשרי לעכשיו. אוי, אני רואה שאצלכם בשכונה חייב להגיע טכנאי לארון הסעף...".

אני: "תגיד, אתה אמיתי? כולה דיגיטל, שלח פקודה ונגמור, למה לשגע אותי"? 

סרגיי: "זה בלתי אפשרי, מר קופמן. נדרש טכנאי, והוא יכול להגיע אליך ב־23 לחודש בשעה 08:00 בבוקר. אתה מוכן"? 

אני: "כן. לך על זה". 

נפרדנו בחום. מיד הגיע אלי מסרון מבזק על הטכנאי שיגיע בעוד שבוע. 
 

# # #

כיפוש ישבה בספה, קיפלה חולצות וצפתה בנבחרת שלנו מסריחה את הדשא בבאר שבע. "כיפוש תקשיבי, את החלאות האלה יש לנו כבר. טלפני עכשיו לפרטנר או סלקום. מי שנותן לי את האינטרנט ב־104 שקל - אבל מגיע מחר בבוקר - אני אצלו. אני מנהל עכשיו את העניינים, לא את".
 

היא הביטה בי בחיוך ואמרה: "רק כאשר אתה צריך משהו לנוחות שלך, אתה נזכר שאתה גם מפיק. כבר מתקשרת. יואו, תראה, קיבלנו גול". 

כן, ככה זה אצל הציונית שלי. "אמרתי לך שאנחנו סמרטוטים. יהודים זה לא בשביל ספורט. מזל שיש שישה ערבים בהרכב שנלחמים. היאהוד אכלו יותר מדי קלופס וריבת אתרוגים, קשה להם לזוז. נו, טלפני כבר". 
 

פרטנר עלו ראשונים בחכה שלה. "מאמי, יש להם חבילה של 200 מגה ב־90 שקל בחודש. לקחת"?

"בטחחח. רגע, תגידי להם טכנאי מחר וגם מתנה". 

היא הביטה כלא מבינה. "איזו מתנה אתה רוצה? אולי תגיד להם אתה"? 
 

אני כבר אכלתי ענבים, גאה בעצמי על ההישג הקמעונאי והפעולה המהירה. "תגידי להם לילה בבראשית במכתש, הלילה השני עליי. אני מכיר את הבעלבית של פרטנר, חיים סבן, הוא מיליארדר. קטן עליו". היא התביישה כנראה לומר להם, אבל הם הציעו לה חודשיים חינם. חשבתי על שימון ואיתן שהיו עונים במצב כזה "למה רק חודשיים? למה לא שלושה"? אבל היא השיגה את הטכנאי שיבוא למחרת.

"כיפוש, תבקשי שהם יודיעו לבזק על ניתוק היחסים. לא נעים לי מסרגיי שהיה כל כך נחמד". 
 

הם הסכימו לכל הבקשות שזה אומנם חשוד, אבל למחרת היה כאן אינטרנט של 200 מגה, שזה בעצם 176 אבל מי סופר. ואפשר היה לראות "האנטומיה של גריי", עונה 16, עם מרדית ההורמונלית ושאר הרופאות הפסיכיות שבכל ניתוח של השתלת לב וכבד מקשקשות על הגברים הבוגדניים שלהן. אני צופה שנים בסדרה, רק כדי להכין את עצמי למקרה שאזדקק לניתוח, ואז אבקש רק מנתח גבר. שיהיה איראני, לבנוני, פלסטיני - לא משנה מה - אבל גבר. אישה שמקיצה בעצבים על הבוקר עם אזמל מנתחים ביד זה קצת מפחיד אותי. 
 

# # #

אז את שלישי־רביעי סיימתי בהצטיינות יתרה, הבעיה הייתה במוצאי החג. ריקי ואמנון הציעו לנו לבוא למופע לציון 25 שנה לאלבום "רדיו בלה־בלה", של החברים של נטשה. זו אופרת רוק של ארבעה דיסקים, שאת רובה אני יודע בעל פה, אחרי שנים של הקשבה. הבעיה הייתה שהמופע נערך למרגלות מצדה, שעתיים נסיעה לכל כיוון, אבל בראש התגברתי עליה בקלות.
 

ביקשתי מכיפוש שתבדוק מזג אוויר, כי את המדבר אני מכיר מהצבא. "28 מעלות מאמי", היא הודיעה בשמחה. אמרתי לאמנון שניפגש שם, אבל הוא אמר שניסע ביחד. 

"ואיך אני אעשן?", שאלתי אותו. 

"אני אעצור לך בדרך כל 50 ק"מ, זה מספיק לך?"
 

השבתי בחיוב, אף על פי שלא האמנתי לו. בפעם הראשונה הוא עצר לי בצומת בית הערבה, שזה 140 ק"מ מנקודת היציאה, רק כי בא לו אספרסו. ריקי כבר הודיעה שהיא עייפה, אבל לא הגבתי על תמרור האזהרה שקפץ לי מול העיניים. זו הייתה העצירה היחידה שאמנון הסכים לה, מלבד הפקק בכניסה שאותו ניצלתי כדי לעשן בצד הדרך אחרי שהוא שחרר את הנעילה בדלתות.
 

הגענו והמופע התחיל באיחור קל של חצי שעה. אמרתי לכיפוש שזה סביר. הבמה הייתה מדהימה, באמת, ופתאום הם עלו, והזיכרונות של 94' הציפו אותי. זה היה לפני הפיגועים הגדולים בתל אביב, והייתה בי עוד אופטימיות זעירה שלא טעיתי כשחזרתי לארץ אחרי שהות של שש שנים בניו יורק. ארקדי היה נפלא. תמיד זכרתי אותו כדיכאוני על הקלידים - בקושי מרים את הראש, נותן את הנאמבר שלו ושוב שוקע בעצמו. מיקי הררי נתן את הסולו גיטרה ב"פרדי על הבוקר", ובי עברה צמרמורת לשמיעת השורה של ארקדי "תגידו לי, מה יהיה, מה יהיה". השיר נכתב בתחילת הניינטיז, אבל כששומעים את המילים שלו, הוא כאילו נכתב אתמול. 
 

נזכרתי באמנון, שבעבר היה לו אולפן הקלטות ושסיפר לי בדרך: "אתה יודע, קוף, לי היה את חדר החזרות הראשון בארץ. זה היה בבית שלי היום, איפה שעכשיו הסלון. אני גרתי למעלה. הנטשות היו באים לחזרות עוד לפני החיבור עם יוסי אלפנט שהפיק להם את 'שינויים בהרגלי הצריחה'. לא היה להם גרוש על התחת. ארקדי היה הולך למכולת בשכונה, קונה ארבעה לחמים לבנים, שתי חבילות חמאה של 200 גרם, וזה מה שהם היו אוכלים כל היום. אבל הכישרון, בנאדם, את מה שיש בהם אי אפשר לקנות בכסף. או שיש לך או שלא". 
 

ועל הכישרון של ארקדי כמלחין ושל מיכה שטרית ככותב באמת שאי אפשר להתווכח, וגם אף אחד לא רוצה. הם כבר לא ילדים, הם בסביבת הגיל שלי. עברו משהו בחיים, וכל מעבר הותיר בהם צלקות. אני מכיר את זה, לי יש את שלי. 

# # #

כיפוש הפריעה לי להתרגש כשהצביעה על ברקים בשמיים. זה נראה רחוק מאיתנו. כוכבים לא היו בשמיים, אבל הבמה הסיחה את דעתי. פתאום עלו לבמה נינט ואמיר דדון. האנרגיה שפרצה מהם האירה את השמיים. איני יודע מה עובר על נינט באמריקע. היא חולמת להיות רוקרית, היא כותבת ומופיעה בפני קהלים קטנים לדבריה, ואולי תעשה את הפריצה שלה מתישהו. אני ממש שמייח שלא נכנעה לתכתיבי הפופ הסכריני, כי היא חיית במה נדירה באיכותה, ואני באמת ראיתי בחיי אגדות ואת טובי הרוקרים בעולם. היא בין טובי המבצעים והמבצעות שלנו בכל הזמנים. האנרגיה שבה כובשת אותך ומותירה אותך המום. 
 

התחיל טפטוף של טיפות בגודל ג'ולה ראסית ובהיקף של פיאסט, שזה מטבע של 25 אגורות של פעם. כל אחת מהטיפות שחבטה לי בקרחת, הותירה סימן. הערבה לא אוהבת מוזיקה שאני אוהב, ציינתי בפני עצמי. כיפוש נותרה לידי כמו גיבורה. כשהגענו היא אמרה שהאוויר המלוח של ים המלח עם הברום טוב לה לשיער. הגשם התחזק, נזכרתי שאיני לבד כאן, גם אשתי פה. גררתי אותה למחסה בחסות יריעות הפלסטיק של גדרות המתחם. אלפים רצו ללא כיוון מוגדר, מאבדים את הסוטול כתוצאה מהתקף האדרנלין של הפחד. כולה גשם, קיבינימט, אמרתי לעצמי. מה נסגר עם היאהוד?
 

האומנים נטשו את הבמה הענקית, שהורכבה ממוטות ברזל, כי בכמות החשמל והמחשבים שהיו עליה, סערת ברקים רטובה עלולה להיות קטלנית. ואנחנו מצויים יממה לפני האסון בחוף זיקים. מישהו הודיע על הפסקה של 20 דקות עד שהסערה תחלוף. מזל שהספקנו עוד לראות ולשמוע ביצוע מרהיב ל"קוק בצהריים" ותפסנו "מעליות מלמטה למעלה" עם הפי וקסמן של הנטשות בביצוע מדהים באיכותו, לפני שהתחבאנו מהברקים. 
 

# # #

ריקי התקשרה. "קוף, איפה אתם? אני מיציתי, יאללה הביתה. רטוב לי פה". 

פתאום היא ואמנון עמדו לידנו. ניסיתי לשכנע אותה שזה רק גשם, תכף יסתיים וההופעה תימשך. "קוף, ראינו מספיק. עכשיו 11 בלילה. יחזרו ב־12, לא לפני, נגיע הביתה ב־4. לא מתאים, נלך להופעה הבאה בתל אביב. אני מבטיחה לך". 

פניתי לאמנון. "מה בנאדם, דבר אליי, תרגיע אותה. קצת גשם, נו מה"? 
 

הוא חייך אליי. הבנאדם יציקה של 1.90 מ', אני מכיר אותו עשרות שנים, פעם הוא היה אריה ששמו הלך לפניו. "דבר איתה, אני לא מקבל קהל עכשיו", הוא אמר. ריקי נתנה לו את המבט. "סליחה בובי? אתה לא רוצה ללכת? לפני דקה אמרת שאין לך בעיה ללכת. אז מה קרה בדקה? פגשת את הקוף ועכשיו פתאום לא נעים לך"? 
 

אמנון המשיך לחייך. "קוף, היא החליטה, אז זה נגמר. תתקדם". 

התחלנו לבוסס בבוץ הלבן בכיוון החניון. שני ק"מ של הליכה עם כפכפיאת שלא מתאים למתאר הקרקע.

הגענו לג'יפ ובאמת אחרי 46 דקות חודשה ההופעה. שמענו אותה ברדיו 88. שני־שלישים מהקהל נטשו את האזור ומיהרו הביתה, רק כי מישהו אמר שתכף יתחילו שיטפונות. זה לא באמת קרה, אבל הפחד זה גן שטבוע ביאהוד.
 

אבל היה כיף הדה־ז'ה־וו הזה, ואנחנו נהיה גם בהופעה שצפויה בהיכל הספורט בתל אביב. ריקי הבטיחה שהפעם היא לא תנטוש, וגם יש גג אז בכלל. אמנון ביקש מאיתנו להחמיא לה על שלא נרדמה באמצע, והיא זרקה לו מבט צדי, מהסוג שאווה בראון אולי הייתה זורקת לאדולף, כאשר היה מרגיז אותה חחחח...
 

# # #

"כיפוש, נשבע לך שאמנון היה שפיץ", הסברתי לכיפוש כשהגענו הביתה. "הוא לא היה צריך לדבר, הוא רק היה מביט ומחייך, וזה הספיק כדי שהבנות יהיו בדום שתיקה. ריקי כנראה עשתה לו אוברול לאישיות". "מאמי, גם אתה היית שפיץ פעם", היא ירתה מיד. "אנשים משתנים כשטוב להם, אתה הרי יודע".

הבטתי בה ולא עניתי. 
 

# # #

בוקר חמישי 07:47, זולו־טיים. "אבא קום. בוא נלך לווטרינר. צריך לשאול אותו אם הוא מסכים שיהיה אוגר לשרי. קום אבא". 

כאילו לא הספיק האפקט של שאגת הילד, הכלבה נחתה לי על הפרצוף. "גיאצ'ו, דיברתי איתו אתמול בטלפון. הוא אמר שזה מסוכן לאוגר וגם לשרי. אבל הוא יחשוב על זה שוב, ויתקשר אלי אחרי הצהריים. אז תן לי לישון, טוב"?
 

הילד נעמד לי על הגב. הוא שוקל 28 ק"ג, שיהיה בריא, והוא אוהב לדרוך לי בין החוליות. אבל כשאני ישן, אני אדיש לכאב. "אז בוא נלך לחנות לראות אוגרים, אם הוא יגיד שזה בסדר", אמר, "עכשיו הולכים, אבא". 
 

חיכיתי לסיוע של הכוחות בעורף. והוא הגיע באמצעות מלכת הבית. "גיא עזוב את אבא, קח את שרי ולך לסלון". ואז היא התרכזה בי. "אני אוציא אותך מזה, כמו תמיד. אבל בתמורה אתה הולך עם גיאצ'ו לבריכה בשבת, וגם בשתיים הבאות. אתה חייב ללמוד שאם מבטיחים, אז מקיימים. תישן טוב, חיים שלי". 

ואלו החיים שלי בפתיחת תש"ף.

tguvot@maariv.co.il