שלום לאחי בני ישראל. הפעם נדבר על הדבר שיקר לנו ביותר, על המשפחה.

מה אתם אומרים? באתי בזמן לא טוב? כן, אני יודע, בשלב הזה של חופשות החגים, בעודכם מייחלים לכך שהרימונים שתלויים בסוכה יהפכו לרימוני יד, קצת קשה לחלץ מגבר דעה כנה על משפחתו. או שאולי בעצם כן?

כלומר, אחרי כמה שנים של כתיבת הטור הזה, אני מרגיש מספיק נוח בשביל לפתוח מולכם את הנושא הזה שהוא כמעט טאבו בחיינו - ילדים. האם הם הטעם לחיינו או שאולי הם המשא הכי כבד שרובץ עליהם?

לכאורה התשובה ברורה: גם מי שיחסיו עם הוריו למשל, טעונים (אפילו באמצע החיים) וגם מי שנושא על גופו צלקות מגירושים קשים, לא ימהר לצאת נגד המוסד העתיק ביותר בתולדות האנושות, זה שמתעל את רובנו מחיי רווקות הוללים אל מתווה מסודר יותר ומחייב הרבה יותר, למשך משהו כמו 50 שנה, או, אם תרצו - עד אלי קבר.

עד לפני שנים לא רבות דיון כזה לא יכול היה להיערך בכלל: היה ברור לנו שתפקידנו כאנשים, כמו שכתב יורם טהרלב (ושרה חוה אלברשטיין): "להפוך ענבים ליין ונשיקות לבני אדם". רק שהיום יש לא מעט אנשים שבוחרים להישאר בשלב של היין והנשיקות, בלי להרגיש צורך להפוך נשיקה ארוכה לבן אדם קטן. הנימוקים לכך רבים, עד שלפעמים אני קורא גם איזה נימוק אידיאולוגי כביכול בין השורות, בנוסח של "למה לי להביא ילדים לעולם כה מחורבן?". 

עליי להודות שאני לא קונה את הטיעון הזה, שלרוב בא לתת משנה תוקף להחלטה תועלתנית: החלטתם להיצמד לחיים הטובים. יש מי שהגיע, נניח, לגיל 40 ומחליט לא להיות הורה. למה? כי החיים שלו טובים מכדי שיפגע בשגרת הקריירה, הסקס והחיים בלי דאגות. והאמת? ברמה הפרקטית הוא צודק: ילדים מחרבים את חשבון הבנק, בוכים בלילה, מלכלכים את החיתולים, מסובבים סביבם את כל בני הבית, מונעים מהוריהם את זמן האיכות הרומנטי הדרוש לשמירה על זוגיות בעת הזו - ונוסף על כך, הם לכל החיים. 

כלומר, חיים זה מה שהיה לכם בשנים שבהן יכולתם לעלות על מטוס בדרך לאיזו בירה אירופית, סתם כי הגיע סוף השבוע ואתם יכולים לקחת חופשה ביום ראשון, שלא לדבר על לבלות סוף שבוע עם בת זוג שהכרת רק בחמישי בלילה, לישון עד מאוחר ואפילו זוטות כמו לקפוץ לקולנוע או לדרינק עם חבר בלי להפקיד את צאצאיך למשך כמה שעות בידי תלמידת תיכון.

לכן לא ייפלא שיותר ויותר אנשים, בעיקר בשפיץ של ההשכלה וההכנסה, בוחרים בסוג כזה של חיים ללא ילדים. האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לשלוח אותם לחפש מי יטבול איתם תפוח בדבש בערב ראש השנה או מי יסעד אותם לעת זקנה, רק שאפילו הטיעון הזה כבר מזמן אינו תקף, שכן לחלקם יש משפחות אוהבות - הורים, אחים ובעיקר אחיינים שמאפשרים להם להוציא קצת רגשות הוריים ואף לפתח ציפייה כי לא ישליכו אותם לעת זקנה (ולו רק בגלל הרצון הכן לרשת מהם את הדירה). כלומר - אם למישהו החיים ללא ילדים נראים כפרויקט שבמוקדם או במאוחר ישלח את החשבון, הרי שזה ממש לא בטוח.

***

אם לא הייתי ברור עד עכשיו, אז הנה תקציר הפרקים הקודמים, גבר: בזמן שאתה כבר לא יכול לראות יותר את משפחתך בתום חודש מתיש במיוחד של חגים, יש מישהו שבילה את ראש השנה בחו"ל, את יום כיפור על החוף ואת סוכות במיטה עם לפחות שתי נשים שונות, שתיהן צעירות ממנו בשנים רבות. ולא זו בלבד, אלא שהוא גם ממש לא מצטער: הוא גר בבית מרווח משלך (ומסודר תמיד, בהיעדר ילדים שיציירו על הקירות), נוסע ברכב שיש לו האמצעים לחדשו בכל שנתיים–שלוש (הרי אין לו גנים וחוגים לממן!) ובגדול, חי את החיים שפעם חלמת לחיות.

האם ימי זקנתי יהיו מאושרים יותר משלו כשאבלה את החגים מוקף בנכדיי? ואולי הוא בכלל מועל בחובתו הראשונה של כל מין חי באשר הוא - להתרבות? האם הוא השלב הבא בציביליזציה האנושית או אולי הפרק הראשון בסופה המר? 

אני לא מתיימר לתת תשובה ברורה לשאלות האלה, אלא רק לומר שאחרי כמעט 25 שנים של אבהות אני כבר לא יכול לדמיין את חיי ללא ילדיי (שלשמחתי כבר בגרו והשיבו לי בחזרה חלק גדול מיומי) וכן, משהו בזה נראה לי נכון: הבאתי חיים לעולם וציידתי אותם בכלים לשפר את המציאות שאליה הולדתי אותם, למען ילדיהם–נכדיי. מהמקום השלו הזה אני יכול להביט בחבריי שבחרו אחרת בלי לקנא בהם, אבל גם בלי לשפוט. עכשיו תסלחו לי, הילדים כבר נגנבים מרוב חופשות, אני חייב לעשות איתם משהו, אף שלא נותר לי שקל לבזבז.