להגדיר את השיחה שהתקיימה בשבוע שעבר בין ראש הממשלה נתניהו לשר החוץ האמריקאי פומפאו "חשובה" הייתה בדיחה בלתי מוצלחת. הנשיא טראמפ לא סופר את פומפאו, לא מתייעץ איתו, לא מעדכן אותו מראש. על החלטת הנשיא לסגת מסוריה שמע ולמד פומפאו, כמו בכירים בפנטגון, מכותרות אמצעי התקשורת בארה"ב.
"בדמוקרטיות מערביות החלטה לסגת צבאית ממדינה ולהפקיר מליוני בני אדם לטיהור אתני הייתה מוציאה מאות אלפי אזרחים לרחובות להפגנות מחאה וגינוי נגד הממשלה. האמריקאים לא יצאו לרחובות להפגין נגד החלטת טראמפ לסגת מסוריה. הפחד והחרדה מטראמפ משתקים אותם", אמר דיפלומט מערבי בכיר, ותיק ומוערך מאוד במרכז האו"ם בניו יורק. "זה לא שהאמריקאים אטומים ואדישים לגורלם של מיליוני הכורדים. הם פשוט לא יודעים ומתקשים להחליט מה מבחינתם חמור וגרוע יותר, עתידם של הכורדים, או איזה בזיון וחרפה צפויים להם מהאיש בבית הלבן".
כמעט לכל הנשיאים שכיהנו בארה"ב בעשורים האחרונים היה כישלון שנצרב ככתם שחור ובלתי נמחק בקריירה שלהם. שמו של ג'ון קנדי קשור למפלה המבישה במפרץ החזירים. לינדון ג'ונסון זכור כנשיא שתגבר את הכוח הצבאי האמריקאי בווייטנאם להיקף שרק העצים את התבוסה האמריקאית במלחמת ווייטנאם. ג'ימי קרטר זכור בגין הניסיון הכושל והמביש לחלץ את בני הערובה האמריקאים בטהרן והתרסקותם של המסוקים ששלח למטרה זאת. לרונלד רייגן זוכרים את ההסתבכות הנלעגת בניקרגואה. ג'ורג' בוש הבן נחשב כאחראי ואשם במעורבות הצבאית האמריקאית באפגניסטן, שעדיין לא נראה לה סוף.
ומשפיע בעולם.
הנסיגה מסוריה תיזכר כשיא של הטראמפיזם. מהלך שהבהיר לאמריקאים ולעולם החופשי שהוא לא האיש הנכון, לא במקום הנכון וחמור מזה, לא בזמן הנכון. מה שנוגע לישראל, זאת תקווה שמישהו בירושלים המדינית מבין, קולט ומפנים שבלקסיקון המדיני המעודכן השולט בבית הלבן, גם למונח ולמושג ידידות יש משמעות זרה, מאוד בלתי מקובלת ומסוכנת.
התרעות פיקוד העורף