בין ידיד לאויב: יש מילה די חדשה בשפה האנגלית: FRENEMY פְרֶנֶמִי. אויב שהוא גם ידיד, או שמא ידיד שהוא האויב. יש מקרים בחיים, בעסקים ובפוליטיקה שצריכים מילה כזו. יש אפילו סדרת נוער מבית דיסני שזהו שמה. איך בעברית? ידיאויב? אויבדיד? הכי טוב אוֹיְדִיד? מתאר את השילוב של שני המושגים, וגם את האנחה היהודית: אוי, ידיד! זה נשמע מצוין גם בכורדית. 
מלחמתנו בעוני
פרס נובל לכלכלה הוענק לשלושה חוקרים על תרומתם למלחמה בעוני. סכום פרס נובל השנה הוא כ־900 אלף דולר, מה שפותר את בעיית העוני לפחות לשלושה בעולם. אני זוכר איך פעם בז'נווה אמר לי אדם בשיחה: "כבר 15 אלף איש בז'נווה מתפרנסים מעבודה במלחמה ברעב בעולם". הוא לא התכוון להערה עוקצנית, הוא רק תיאר לי לתומו את הפריחה בעבודת האו"ם והמוסדות הבינלאומיים שם. רק אחרי שראה את התגובה על פניי הבין מה הוא בעצם אמר ומה אני שמעתי.

הסלולרי וסכנותיו
רוצה לחשוף תופעה שמתרחשת מאחורי הפרגודים בקלפיות בישראל. לדעתי, לראשונה בתולדות הבחירות. אני קורא לה: "מצלמים מה שמים במעטפה". זה נפוץ בעיקר אצל מצביעים צעירים, שזו להם ההצבעה הראשונה, אבל לא הסלפי הראשון. חייהם הם חיים דרך המצלמה, נשמתם היא סלפי וסטורי. המצביעים האלה הם חיילות וחיילים, ברוב המקרים שעליהם שמעתי. ככה הולכים היום לקלפי, בשמחה בלב וטלפון בכיס. כאשר נמצאים מאחורי הפרגוד, מצלמים את הפתק המוכנס למעטפה, וכמובן הצילום מופץ בו במקום.
 
קצת מדאיג אותי. אני חושב שחשאיות ההצבעה היא דבר חשוב. חשוב עד כדי כך שאני טוען שאפילו אסור לשאול אדם מה הוא מצביע, ואסור לענות על שאלה כזו, אם הדמוקרטיה יקרה לנו. בעוד אני נלחם במנהג לשאול אדם מה הוא הצביע, מאחורי הפרגוד הצעירים צוחקים על הכללים המוסריים שלי ופשוט מצלמים ומפיצים בו במקום מה הם הצביעו. לא כל דבר הוא סכנה לדמוקרטיה, זה קצת כן.
 
אם אדם מצלם את הפתק שהוא מכניס למעטפה, זהו פתח גם לסחיטות, לשוחד ולהשפעות לא רצויות. יבוא אדם ויציע 100 שקל תמורת הצבעה למפלגה מסוימת, וידרוש הוכחה: צילום מאחורי הפרגוד. אחר כך יאיים: תן לראות את צילום ההצבעה שלך. אם לא - פיטורים. ציון נמוך. אלף אפשרויות סחיטה ופיתוי.
 
תגידו: אדם יכול לצלם מה הוא מכניס למעטפה, ואז להכניס פתק אחר. זה לא רק נכון, זה קורה. סיפרו לי על מקרים שבהם מישהי צילמה ושלחה את עצמה מכניסה פתק ליכוד, ואחרי חצי דקה שלחה צילום שני, צילום האמת, כשהיא מכניסה פתק של המחנה הציוני. מישהי אחרת צילמה את עצמה מכניסה למעטפה פתק של גנץ, ואז שיגרה את הצבעת האמת שלה - ליברמן. אם אפשר לעשות צחוקים, למה לא גם בקלפי?
 
עד כאן שעשועים. זאת אומרת, אין סכנה בקצת צילומים. הרי בעצם איש לא יודע מה באמת הצבעת. אבל הנושא הוא רציני קצת יותר, כי מיד עלה במוחי איך יידעו גם יידעו מה הצבעת: אם מישהו מצלם סרט וידיאו קצר, ובו הוא מצולם לא רק מכניס את הפתק למעטפה אלא גם מדביק אותה, זה סופי. הוא כבר לא יכול להחליף הצבעה.
 
מה עושים? אם יציבו מצלמה מאחורי הפרגוד כדי לתעד מי מצלם, זה רק יהיה גרוע יותר, כי יידעו מה כל אחד מצביע. חינוך? חוט שדרה מוסרי? כן, אבל מי מאמין שככה נעצור את זה? אני מתחיל להבין שאנחנו בחברה שבה החלטנו מרצוננו החופשי שאין יותר פרטיות בשום מקום, גם לא בקלפי. קשה לענות בטור קצר לאן זה יוביל.
מול לוח גו
לאחרונה התקיים "פסטיבל אייקון למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים" בישראל, שהיא עצמה מדע בדיוני, בתל אביב שהיא בעצמה פנטזיה. הייתי שם, וסביבי מאות נערות ונערים. רובם נראים כמו מי שלא רק קראו את "יומנו של חנון", אלא גם יכולים לכתוב אותו. אני אוהב מאוד אנשים כאלה. הכל עתיר צבעים, כי כמעט כולם מחופשים לדמויות מתוך ספרי, סרטי וקומיקסי מדע דמיוני ופנטזיה. באחת הפינות ראיתי שלושה יושבים על הרצפה. שני בחורים ונערה. ביניהם לוח ועליו צפופים־צפופים כפתורי משחק שחורים ולבנים. "מה זה?", שאלתי. "שב", הם אמרו לי, "נלמד אותך את החוקים. זה משחק אסטרטגיה סיני עתיק. זה קל, קצת יותר קשה משחמט".
 
למשחק קוראים גו. קצת יותר קשה ממה שיותר מדי קשה בשבילי. "את משחקת גו?", שאלתי את הנערה. "כן", היא ענתה. ואז שאלתי שאלה שאין לי עליה תשובה, ואני לא בטוח שמותר בכלל לשאול: "למה יש אליפות העולם בשחמט לנשים, בנפרד מאליפות העולם לגברים?". בכל מקצועות הספורט אני מבין. למה בשחמט? היא, שמבט אחד בעיניה הנבונות הספיק לי כדי לדעת שהיא גוברת עליי בשחמט תוך ארבעה מהלכים, ענתה משהו בנוסח "כי נשים משחקות פחות". לא תשובה. אין תשובה. יש לכם תשובה?
פינת השלולית
"שלום מאיר, אני מאוד אוהבת לקרוא את המדור שלך. אני מצרפת כאן איור בהשראת פינת השלולית, להנאתך ולהנאת הקוראים. בברכה, שרית גלטשטיין".
את הציור שהיא שלחה אתם רואים כאן למעלה.

עניתי לה: "שרית, תודה לך מעומק השלולית. איור יפה מאוד ומכיל בתוכו סיפור יפה לא פחות. ככה הבנתי אותו: בשלולית יש צפרדעים, צפרדעות ונסיכות. הצפרדעים עסוקים בלשחק בכדור שלהם, והנסיכות מכורות לשיחות בטלפון הנייד שלהן. לכן הם כלל לא רואים אלה את אלו. מאיר".

היא ענתה: "שלום מאיר, אני שמחה לשמוע שנהנית. למעשה, הסיפור שרקמתי בראשי הוא כזה: הצפרדע, כבר אמא לצפרדעונים (חלפו להם הימים שבהם טיפלה בראשנים), רוצה מאוד לעשות לארמונה ולהרגיש קצת כמו נסיכה... אני שמחה שמצאת פרשנות נוספת מעניינת משלך. שרית".
 
ואני ממשיך: רק תראו כמה קשה לפעמים לקרפדים ולנסיכות להבין זה את זה. הציור ששרית שלחה פתוח גם לפרשנות שלכם. זה מה שיפה ומסובך בשלולית: כל אחד יכול להבין את מה שהוא רוצה להבין.