הנה הגיעה החזרה לשגרה/אחרי החגים/הבאסה בהתגלמותה/הציפייה לחנוכה/התקופה האומללה והלא הוגנת שבה השבוע מתחיל ביום ראשון ונגמר אי־שם בחמישי.
"אהבה היא הרבה דברים, ואף אחד מהם הוא לא הגיוני" (מתוך "הנסיכה הקסומה") - לכן קשה להסביר את ההמתנה הדרוכה באמצע יום שישי, כשהקלרינט היהודי מסיים את האינטרוול הראשון ויורד לאקורד נמוך, ואז זה מתחיל. ותכלס, אין לי מושג על מה התוכנית. אולי על כלום. משהו עם פצ'קה; הבת של אודיה שכבר מאה שנים נמצאת באיטליה; סמדר של דטנר; ענבל גזית שמגגלת ומתקנת גם כשלא צריך; דיונים על המשפט השני שאנשים אומרים בהלוויה; ואיך אמא של אודיה תמיד הייתה אומרת. ואז מישהו נזכר שראה פסל של ניאגרה במוזיאון בארצות הברית, וזה תמיד מתחיל מצחיק ונגמר חכם, ובאמצע מתעכב לשעה אחת בלבד על העורק הראשי של החיים עצמם.
תוכנית האקטואליה הטובה בישראל מציגה דינמיקה מושלמת בין שני מגישים בשילוב עם ראיונות ראשוניים, כמיטב הז'אנר. אבל זה לא זה. זו הציניות והחיוך בזווית הפה של עמית סגל, עם הניסיון עתיר השנים בטיגון פוליטיקאים בשידור חי של ירון דקל, וההרגשה שכשאתה מאזין להם אתה שומע את הדבר הכי חשוב שמשודר באותו זמן.
אחרי אין ספור ניסיונות ליצור תוכנית על "התקשורת", יש אחת שמצליחה. שרון כידון מתוכנתת, מסודרת ומתוקתקת, מנסה למשטר את שי גולדן שמתפלסף, עמוס ברגש, ישיר ומנומק. זו זוגיות רדיופונית מהמוזרות שקיימות, ויותר מזכירה אם שקדנית ובנה הסורר. השליטה של כידון והיכולת שלה לגרום לנו להאמין שהיא באמת מוטרדת מהחלטות רגולטוריות בענף, הופכת את ההאזנה לכמעט אקדמית, ואז גולדן ישאל את מה שעובר לכל אחד מאיתנו בראש, "תגיד לי, הוא נורמלי האיש הזה, לא, באמת אני שואל!". רק חבל שלהאזין לתוכנית עם הצוות המקורי הוא אירוע די נדיר.
מעבדת הניסויים הרשמית של "ארץ נהדרת". וכמו במעבדה, הכל שם מופרע, מצחיק ומחוספס. שרון טייכר וערן זרחוביץ' מציגים את התמלילים המלאים של גיא פלג, הסטנדאפיסט דני סביצ'ה, שמצליח להצחיק גם כשהוא לא מתכוון, ואחד משיאי הקומדיה הרדיופונית - החזרה של שמעון פרס כהולוגרמה המוטרדת מסוגיות אקטואליות ומבקשת שיכבדו אותה כמובילת חדשנות. אוריינות. מדע פורץ דרך. כי הלא אפשר להשתגע. להיטרק, להידפק. להיכנס לאסוס כאשר אתה מדופרס. ועוד.
רק דורי מסוגל - גם בעידן הפלייליסטים הנוקשים - להצמיד את דיוק אלינגטון לזמר צעיר בשם עופר טיברין תוך קריינות של מקאמה מרגיעה בקול בס, בין פסנתר מתפייד לגיטרה חשמלית מנסרת. זה בדיוק אותו דורי של פעם, וזה עדיין הכי טוב שיש.
הפיצוח המושלם למוזיקה ברצף, שמחוברת לדנ"א הישראלי בסוף השבוע. היא גם משמשת קונטרה להתלהמות, התבהמות בואכה קללות של ממש והשלכת חפצים קהים באולפן במשך השבוע, וגם מביאה עמדה ניצחת, שלא צריך להתרחש אסון כדי לשמוע את נורית גלרון ואושיק לוי. רק דמיינו את חנן יובל מקבל את התמלוגים מאקו"ם אחרי כל סופ"ש, ואומר לעצמו: מזל שלפחות הם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז ויוצא להתקרחן בבר אופנתי.
התרעות פיקוד העורף