השאלה הקטנה שהופנתה השבוע לצביקה האוזר, בוגי יעלון וליועז הנדל עדיין מהדהדת: האם אתם מסכימים להקים ממשלת מיעוט על בסיס קולות הקומוניסטים של איימן עודה והניאו־אנטישמים מבית עזמי בשארה? ומה לגבי יאיר גולן, נביא עלילת הנאציזם הישראלי וסתיו שפיר, הציונית הדגולה? גם הם עוברים אצלכם? וזו לא רק התרסה מניפולטיבית של אנשי נתניהו, אלא שאלה מכוננת מבחינת מרבית הציבור הישראלי.

עד עכשיו שמענו התחכמויות מקופרודוקציית עפר שלח ואמנון אברמוביץ', שבין היתר נתנו הכשר לממשלה שתכלול או תישען על האויבים המרים ביותר שלנו, אלו שיושבים בכנסת. והנה בעניין הזה לא נשמעה כל הסתייגות מרחבי כחול לבן, גם לא מהאגף הימני לכאורה של בוגי והאוזר - אגף שהיה קולני במיוחד במערכת הבחירות. 

אבל עכשיו, כשהמנדט בידיים של בני גנץ, הגיע הזמן לשמוע אמירות ברורות שיציבו קו אדום בוהק, שימחישו אם קיימות מגבלות בסופרמרקט הרעיוני שצבע את עצמו בצבעי הדגל. כאן אי אפשר לקבל טקטיקה וכפל לשון. כי מי ששותף או נתמך על ידי המפלגות האנטי־ישראליות־ציוניות, הופך בהכרח לשותף רעיוני שלהן. 

המצוקה של בני גנץ וכחול לבן עם קבלת המנדט מהנשיא ברורה, כך גם הצורך לנסות להפעיל טקטיקה, לרבות עמימות קונסטרוקטיבית. אבל גם לאלו יש גבול. אומנם לימדו אותנו שכאשר רוצים להצדיק הקמת ממשלות שמאל אין כל קו אדום, אבל הגיע הזמן לשים קץ גם לכך. בייחוד לתיאוריה הבזויה, שלפיה דברים שרואים מלשכת ראש הממשלה לא רואים לפני הבחירות. 

לא רק שצפצוף על מצגי הבחירות בזוי ופסול, בעניינם של האוזר, יעלון והנדל הנסיבות חדות במיוחד. עמדותיו של צביקה האוזר, שאותו אני מכיר היטב, היו מאז ומעולם נטועות בימין האידיאולוגי המובהק, המנומק והערכי. בוגי יעלון, שהיה תמיד ציוני ופטריוט ישראלי, עבר מהפך דרמטי אחרי אוסלו. הוא פירט אותו בעומק וביושר בספרו "דרך ארוכה קצרה", ויישם את השקפת העולם שלו בצורה פרוגרמטית לאחר שפשט את המדים. בהתחלה כעמית מחקר במרכז שלם ואחר כך כשהצטרף לליכוד.

יועז הנדל בא מאותו הכפר, כמו עוד כמה אנשים בכחול לבן. ואגב, אפילו בני גנץ ואחרים מהמפלגה שסיירו במהלך הקיץ בבקעת הירדן והכריזו שזו תישאר ישראלית בכל הסדר שהוא, מקרינים בכוונה עמדות ימין ביטחוני מובהקות. לגבי שלישיית הימין של כחול לבן, היא הרי לא טענה שהשתנו השקפותיה אלא רק שצריך לקרוא תיגר על הנורמות האישיות של בנימין נתניהו. השלישייה הדגישה את תפיסת העולם המדינית־ביטחונית שלה ולא פעם עקפה את נתניהו מימין. 

# # #

אל מול אלו אין צורך לפרט את השקפת העולם של המפלגות הערביות. אומנם מאז הבחירות נעשה מאמץ תקשורתי מכוון להכשיר אותן בכל מחיר, אבל ראשיהן נותרו אויבים מרים ומסוכנים של מדינת ישראל והמעשה הציוני. החל מהנציג של ערפאת - אחמד טיבי ועד ממשיכי דרכם של חנין זועבי ועזמי בשארה. וכן, גם חביב התקשורת עודה. מרצ בפני עצמה היא מפלגה שנטשה את הציונות, גם אם דובריה לא יודו בכך. שלא לדבר על הטרלול המקומם של חלק מחבריה בהובלת אהוד ברק, אחת הדמויות השפלות ביותר בפוליטיקה הישראלית לדורותיה.

אם כך, נא להסביר איך יכול צביקה האוזר להעלות על דעתו ללכת לקואליציה עם אחמד טיבי, או אפילו להשעין ממשלה על תמיכה חיצונית של זה. איך יישען בוגי יעלון על מטאנס שחאדה מנהיג בל"ד. איך יוכלו גנץ, אשכנזי ודומיהם לכונן שלטון בתמיכת מי שחותרים להשמיד את המדינה של הרצל ובן־גוריון. 

אסור גם לשכוח מה קרה בפעם האחרונה שבה מפלגת העבודה חברה למרצ ונשענה על קולות הערבים - אסון אוסלו. ונא לא להשכיח את חלקו של אריה דרעי בקטסטרופה. הוא האיש שערק לחיק השמאל בתמורה לכוח וכיבודים והגיש לרבין ולפרס את היכולת להשליט את העמדות ההזויות ביותר. 

לכן ליעלון, האוזר והנדל, ואפילו לגנץ, אשכנזי ודומיהם ישנה אחריות ברורה: עליהם להבהיר איפה הם עומדים, בוודאי אם נלך בקרוב לסיבוב בחירות שלישי. הם מוכרחים להדגיש עכשיו שחבירה או שיתוף פעולה עם המפלגות האנטי־ציוניות לא תעלה על הדעת, אחרת נסיק את המסקנות. נדע שגם אצלם גבולות המחנה הציוני הם רק שאלה של שלטון וכוח. 

הקרונות המתרחקים 

חברה שלנו, נגדיר אותה דתייה מתונה, הלכה לקנות דגלים לשמחת תורה. להפתעתה היא גילתה שבכל הדגלים שמוצעים למכירה לא מופיעות יותר דמויות של ילד וילדה כמו בילדותנו אלא רק בנים. מתברר שמסיבה כלשהי יצרני ומוכרי הדגלים נמנעו במהלך השנים משיווק דגלים שעליהם דמויות של בנות. כנראה משום שערבוב המינים, ולו בגיל הרך, הפך למעשה משוקץ בחוגי צרכני דגלי ההקפות.    

הדתיים שבינינו יודעים כמובן מהם דגלי שמחת תורה, אבל לא בטוח שהחילונים הצעירים מבינים היום את המושג. בדור שלי, הקשיש משהו, גם מי שעבר דרך מערכת החינוך הממלכתית זוכר היטב את הדגלים עם הזהבים ודמויות הילדים הצוהלים, דגלים שהניף אותם בהקפות עם או בלי תפוח, גם מי שלא נשא כיפה על הראש. 

שלא לדבר על הסיפור המונומנטלי של שלום עליכם - "טופלה טוטוריטו", שנלמד בבתי הספר הלא דתיים ועסק בדגל ובהקפות. כי שמחת תורה, שלא לדבר על סיפורי התנ"ך, הייתה חלק בלתי נפרד מההוויה היהודית - הדתית והחילונית כאחד. 

אבל כיום מי מהילדים החילונים הולך לשמוח בשמחת תורה, עד כמה המסורת והפולקלור היהודיים הללו עדיין נוכחים בחייהם? שלא לדבר על סיפורי התורה והתנ"ך עצמם, שהיו חלק מהותי מהדנ"א של דור התקומה הציונית, מז'בוטינסקי ועד בן־גוריון וברל כצנלסון. 

כך שתי תופעות מנוגדות, כל אחת מדכדכת ומדאיגה בפני עצמה, מחוברות לדגלים הללו. מצד אחד הקצנה של חוגים דתיים לא חרדיים, שפעם לא ראו כל בעיה בבנים ובנות שלומדים והולכים לבני עקיבא יחד, אפילו רוקדים בחתונות ללא מחיצות, וכיום הם מושפעים מנורמות חרדיות מעוותות. 

מצד שני ניצבים הניכור והניתוק של מרבית הציבור החילוני מהיהדות, הדת והמסורת, מהאוצר הלאומי שלנו. מהבחינות הללו אנחנו כמו רכבת אחת שנפרדה לשני חלקים, וכל אחד נוסע לכיוון הפוך. נסיעה שחייבת להיעצר ולהתחבר שוב, למען עתיד העם היושב בציון. 

כל אחד מהקרונות האלו חייב לעשות תיקון יסודי: דתיים מסוימים לכיוון יתר סובלנות והכלה, חילונים רבים להיכרות עם השורשים וחזרה אליהם. לא כהדתה אלא כהכרה וכהפנמה. הכרה של המטמון הלאומי והרוחני שלנו, שמגבש את הזהות הלאומית ומקנה לנו גם זכות לחיות בארץ הזו, ארץ אבותינו. 

שתי המגמות קשורות אחת לשנייה ומשפיעות זו על זו. הפתיחות והסובלנות של חובשי הכיפות יגרמו בעקיפין גם לחיבור מחודש של חילונים ליהדות. החיבור ליהדות יסייע גם לחילונים להפריד את העיקר מהטפל והשלילי. כי ללא חיבור פנימי בין חלקי הציבור לא נהיה יותר עם אחד. ומבלי שנשמר חיבור עמוק למה שבנה אותנו כעם והחזיר אותנו לארץ הקודש, אנחנו עלולים לאבד כל הצדקה וסיבה להישאר כאן.

tguvot@maariv.co.il