טקס העברת המנדט הכניס את השמאל הישראלי ואת שונאיו של בנימין נתניהו לאופוריה של ממש. הם מלאו בשמחה לאיד, והעיתונים התמלאו במילה "תקווה". בגבור העליצות אני מתנצל מראש על היותי הורס שמחות - כי זה בדיוק מה שאני הולך לעשות. 

אז מה צפוי לעם ישראל ב־28 הימים הקרובים, העתידים להיות הימים המבוזבזים והמיותרים ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית? ומהי אותה תקווה הממתינה לנו מעבר לפינה? האם נראה הצגה של פוליטיקה נקייה תוצרת כחול לבן, או שמא אנו עומדים בפני מסכת מיותרת של שיחות סרק ומפגשים חשאיים בין קושרי קשר, זוממי מזימות ומארגני קנוניות? האם נראה את הדמוקרטיה במלוא תפארתה האזרחית, או שמא יישלחו גייסות האוליגרכיה הישנה מהפרקליטות ומהעיתונות מטעם כדי להפעיל מכבש לחצים תקשורתי, שמטרתו לערער את יציבות גוש הימין, להתערב בנעשה בליכוד ולעודד חתרנות נגד נתניהו? נדמה לי שכל ישראלי ממוצע יודע את התשובה לשאלות הללו. 

אותו ציבור שמאס בנתניהו בשל תמרונים פוליטיים שהוא נאלץ לעשות כדי למשול - יקבל משמאל מנות לא פחותות של לוליינות פוליטית, זגזוגים והליכה על פי תהום ערכית, רק כדי להרכיב ממשלה. אם צריך לחתור - יחתרו. אם צריך לשקר - ישקרו. אם צריך לקנות קולות - יקנו. אם צריך להפר הבטחות פוליטיות - יפרו. אם צריך לחבור לאויבי ישראל - יחברו. מה לא יעשו? הרי המטרה מקדשת את האמצעים, לא?

ומי הם מובילי התקווה הגדולה? דמוקרטים דגולים, אנשים זכים וצחים כשלג? אני מבקש להזכיר כאן את מיליוני השקלים ששלשלה לכאורה לכיסה ללא מכרז חברת הממד החמישי בראשות בני גנץ מקופת משטרת ישראל. נושא שדובר בו רבות במהלך מערכת הבחירות, אך סירחונו מוסווה היטב בתוך תיבת האתרוגים המבושמת. 

עננות מכסה לא רק את בני גנץ אלא גם את יאיר לפיד - שלא מעטים היו מוכנים להיות זבוב על הקיר במהלך פגישותיו עם ארנון מילצ'ן ונוני מוזס, אלמלא היה חשש שייחנקו מעשן הסיגרים המפורסמים. את מעורבותו של גבי אשכנזי בפרשת הרפז הס מלהזכיר, שלא לדבר על עדותו המביכה על עצמו ולפיה יש לו צדדים אפלים. הם התקווה הגדולה? הם הפוליטיקאים ברי הלבב שרוחצים בניקיון כפיים ותובעים לעצמם את הכתר במקום המושחת הזה, הקורליאונה הזה, בנימין נתניהו, שדואג רק לעצמו, ושמדינת ההייטק הזו, שמצבה המדיני השתפר פלאים תחת שלטונו, מעניינת את הסבתא שלו?

ומי מחכה לנו שם בתחתיתה של אותה תיבת פנדורה בת 28 הימים וארסנל התככים - פיית התקווה הטובה? איזו בשורה מבטיח לנו גנץ בסופו של דבר: אחדות לאומית? את בנימין נתניהו הוא פסל. את החרדים הציב בתחתית הסולם הפוליטי - אחרי הרשימה המשותפת, שמטעמים טקטיים לא מדברים בה כאופציה להרכבת ממשלת מיעוט, אבל משתמשים בה כאיום לא לגיטימי במטרה לפורר את גוש הימין. 

אם מדברים על קיטוב בעם - זהו סמל הקיטוב. אם הייתי חרדי, הייתי נעלב עד עמקי נשמתי מכך שאחיי היהודים רואים בנציגי הרשימה המשותפת, שחלקם אויבי ישראל ממש, גורם לגיטימי יותר לישיבה בממשלת "האחדות הליברלית", שהינה ההפך הגמור מאחדות וההפך הגמור מליברלית.

וישנה גם השאלה המעצבנת הזו: מה צפוי לאותם נושמי אוויר תקוות, אם בטעות יצליח בני גנץ לכונן ממשלה? איך ייראו החיים בישראל יום למחרת? קשה מאוד להתנבא על העתיד, אז אני אנסה להתנבא על העבר.  

שירת התקווה של השמאל 

בתחום המדיני נקום לבוקר חדש של רעיון שתי המדינות. שוב ימהרו לדבר עם האויבים. כי ככה זה אצל השמאל: עם אויבים מדברים, עם חרדים - לא. התוצאה ידועה מראש. ויתורים כואבים שמשמעותם הזמנה לטרור. אם זה תלוי ביאיר לפיד, אז 80־90 אלף מתנחלים יפונו מבתיהם. שוב נחזור לעידן היונה עם עלה של זית. שוב יהיו לנו מנהיגים שיעשו הכל לא כדי להביא שלום לדורם אלא כדי להביא פרס נובל לשלום לביתם.

בתחום הביטחוני גנץ מבטיח לעשות לנו סדר. ראינו את עוצם שיקול דעתו בתוכנית "עובדה" ששודרה כשבועיים לפני הבחירות. מי שצפה בעדויות המצמררות של יוצאי שייטת 13 וסיירת מטכ"ל ששוגרו על ידו למבצע עלום וכושל מעבר לקווי האויב חרף אזהרותיו של ראש אמ"ן דאז האלוף כוכבי כי הם אינם מוכנים למשימה וכי הם נשלחים למשימת התאבדות - כבר הבין את החוט המקשר בין הכינוי "חמור" שהצמיד לו אשכנזי לבין השלכת שנפלה בארזים.

אבל הנה לנו בשורה של ממש, גאון הרמטכ"לים לשעבר יסדר לתושבי הדרום את החיים. הוא לא יסבול רקטות על ישראל, ריצות אל הגדר, טרור של בלוני נפץ והיעדר שגרת חיים בריאה. הוא יעשה מה שצריך. 
 

אם יש משהו שיוציא משלוותו את תכול העיניים עם החיבה לצבעי כחול לבן, זה צמד המילים "צבע אדום". אצלו זה לא יקרה. אז נשאלת השאלה: האם הבשורה של גנץ היא החלפת קור הרוח ושיקול הדעת הענייני והחכם של נתניהו במלחמה בעזה? כניסה לבוץ העזתי למרחץ דמים שמחירו עולה על הישגיו? זו התקווה? עד כאן אלו הדברים הגלויים לשמש.

אבל בתוך כל הסיטואציה המופרכת מעיקרה, שבה 28 ימים יקרים עתידים להתבזבז על משחקי אגו והתפתלויות של מי שהודיעו לבוחרים כי "ישראל מעל הכל", מסתתרים האינטרסים הגדולים באמת. ממש כמו במותחנים או בסרטי בלש איכותיים צריך תמיד לבדוק מי יהיו המרוויחים הגדולים מסילוקו של נתניהו מהנהגת המדינה. 

מבעד למסך העשן התקשורתי המעצים את קרבות הירושה בליכוד טרם זמנם - הפוקוס הציבורי מתמקד בחברי ליכוד כמו גדעון סער, ישראל כ"ץ או ניר ברקת. אבל האמת היא שהמרוויחים הגדולים יהיו שני השרתים המרכזיים של האוליגרכיה הישנה: מערכת המשפט והתקשורת.

בניגוד למנחם בגין, שמרגע היבחרו כופף ראשו בפני האוליגרכיה השלטת בתקווה נאיבית להטות את לבה לאהבה אותו, נתניהו הרהיב עוז להתמודד עמה. המתח בין הרשות המבצעת והמחוקקת לרשות השופטת הגיע לשיאים חסרי תקדים במהלך כהונתו של נתניהו, כאשר שתי תפיסות עולם מנוגדות נאבקות זו בזו: עקרון הפרדת הרשויות מהצד הימני של המפה ו"הכל שפיט" מהצד השמאלי שלה. 

מנחם בגין הכריז כי "יש שופטים בירושלים". ממשלת נתניהו מעולם לא כפרה בכך, אך דאגה שלא כל השופטים בירושלים יימנו עם מצביעי מרצ־העבודה. מה מציע גנץ? גנץ הינו עבד של האוליגרכיה הישנה. היא המרוממת אותו, ולה מגיעה התמורה. אהרן ברק והפרקליטות יכולים לחזור לנשום לרווחה. 

את אקורד הסיום בשירת התקווה של השמאל חותמת התקשורת. תמונת התקשורת בימים שקדמו לממשלת נתניהו הייתה דומה לתמונת התקשורת כיום. הגורם התקשורתי היחידי שמערער את השלטון האבסולוטי של השמאל באמצעי התקשורת הינו עיתון "ישראל היום", המככב בתיק 2000. אם בטעות יצליח גנץ להרכיב ממשלה, "חוק ישראל היום" שנזרע במערכה הראשונה, יניב פירות רקובים במערכה השלישית וישמש תמורה הולמת לתמיכה הבלתי מסויגת של התקשורת בבני גנץ.

tguvot@maariv.co.il