אם רוצים ללמד גוי את משמעות המונח “להיות יהודי“, רצוי להפנות את תשומת לבו למתרחש בחיינו בתקופת החגים. לאורך השנה היהודי הממוצע עובד קשה: מקיים מצוות, נאבק באיסורים קשוחים ומנהל שגרת חיים קפדנית של לימוד ופרנסה; ואז בחודש אחד - פיצוץ. בזו אחר זו מגיעות חגיגות, הילולות וסעודות. ראש השנה וראש השנה ב', יום הכיפורים, ברכת הכוהנים, סוכות, שמחת תורה, הקפות חוזרות ונשנות וכו׳. משפחה, אוכל, חופשה - וחוזר חלילה עד שהכל אובד: תחושת הזמן והיכולת להכניס משהו לקיבה. 
יש שמתענגים על אינפלציית המועדים. אחרים מתקשים ומסיימים את התקופה על הברכיים. אצלי זה נהיה סבוך אפילו עוד יותר. מרגע שנכנסה ילדה לתמונה, הנני לא רק יהודי שמקיים את החגים, אלא גם ובעיקר משרד הפקות לאירועים ולבילויים. עד יום שלישי השבוע התנהלתי באטרף שבמרכזו מציאת תעסוקה למשפחתי ולמיכאלה. הורים רבים הסבירו לי מראש שאסור בשום אופן שהבת תיוותר ללא מעש. אוי לנו כמדינה וכעם אם הדור הצעיר יחווה שעמום. בעצתם פעלתי. 

עוד לא מלאה לתינוקת שנה והיא כבר עשתה בשבועות האחרונים פעמיים את חוצה ישראל, גני חיות, ג'ימבורי, סבתות ודודות ומה לא. בחגים הבאים שיבואו עלינו לטובה בעוד 12 חודשים איאלץ להטיס אותה למאדים. אחרת אין לי מה למכור לה. 
ומה עם הגן? תשאלו. לאן נעלמו המקצוענים שמשלמים להם לחנך ולשמור על קטנטנינו? מתברר שבגנים בארץ, כמעט ללא יוצא מן הכלל, התמקצעו בלקחת חופשות. את הכל מממשים, כולל גשרים בלתי מוסברים. עזבו אתכם הייטק וצה"ל - בגננות נמצאים הכסף והתנאים. 
ואני, שאהבתי לקטנה גדולה היא, איבדתי כיוון. חוץ מלהטביע את עצמי בים עשיתי הכל. כולל להידמות לחמור ולחטוף דרבון צלעות תוך פליטת צעקות "דיו". מי יודע, אולי הייתי סוס. לא סגור על זה. אני בהכרה מעורפלת, כי למרבה הצער היא מחבבת באופן מיוחד את הבילוי עם בעל החיים בצורת אבא, וכתוצאה מכך אין לי גב - רק סדרה של עצמות ועור המחוברים בעזרת אופי בינוני. 
גם לאשתי הלך עמוד השדרה. הקטנה ברוך השם עלתה יפה במשקל, וזוגתי משלמת את המחיר. ימים ארוכים הורידה והרימה את הזאטוטה, עד שיכולת תנועתה הוגבלה, והכאב שלח אותה לישון על הרצפה ולזעוק בכל שעה עגולה. 
השיבוש הזמני הפך אותי לאדם היחיד שסוחב את הבונבונה. זו עבודה מסביב לשעון. מדי כמה דקות משהו לא מוצא חן בעיניה וצריך להרים אותה, לשנות אווירה, לצאת החוצה, להושיב בכיסא אוכל, לשים בעגלה, להניח במשטח המשחקים וחוזר חלילה. לעתים זה לא פותר דבר ואז מגיעות השאלות: מה מציק לה? למה היא מתלוננת? משעמם לה? היא עייפה? מי יודע? אולי שוב אקרא באוזניה את “איה פלוטו?“. מקווה שיורשיה של לאה גולדברג לא ידרשו ממני תמלוגים, כי כבר עברנו על הספר הזה בערך 250 פעם במהלך החגים. מרוב ייאוש עלתה בי מחשבה לשלוח את פלוטו לאילוף. שיפסיק לרוץ. 
כדי להחזיר את בת הזוג למשחק ניגשתי לבית המרקחת. הכדורים שרכשתי לא ממש עזרו. צירפתי מדבקות חמות שאמורות לחולל פלאים. בתחילה הן חיממו לה את הגב בצורה מבטיחה. מקץ 20 דקות האופטימיות פינתה את מקומה למפח נפש, כשעורה הפך ורוד ונשרף. נכון לעכשיו היא סובלת מכוויות ושלפוחיות. 
***
כלל הנסיבות הוליכוני מאותו שלב להיות עקר בית במשרה מלאה. אין חלוקת מטלות. הכל עליי. בין שלל התארים החדשים שלהם זכיתי, מוניתי לשר כביסה טמפורלי בעל סמכויות מורחבות. לאורך ימי חג ארוכים תרתי אחרי זוגות גרביים תואמים. לא תוכלו לתאר את הצער שפקד אותי משלא מצאתי גרב תואם בין תִלי תחתונים וחיתולי טטרה. 
כדי להעכיר את רוחי סופית נדרשתי להתמודד עם העובדה שמנהלת משק הבית בחופשה, מה ששלחני לחזית הספונג'ה והחלפת המצעים. הרצפה צוחצחה, אבל את מורכבות הלבשת הציפה לשמיכה טרם פענחתי. בניסיון נואש לפצח את התעלומה נאבקתי שעות ארוכות ובגבורה בכיסוי כותנה לבן, יימח שמו, שכפתוריו חבויים ורשעותו אינסופית. מקץ קרב ארוך, עמוס תחבולות וגידופים, אשתי תפוסת הגב הגיעה, הצילה את המצב וכשסיימה את הפעולה התרסקה בעילפון של כאב. בקרוב ינחת אדם על מאדים, ולמרות זאת עדיין לא המציאו מכשיר שיעשה את הפעולה המתועבת הזו.
ברוך השם הגיע יום רביעי והחג תם. החיים שבו למסלולם. אומר לסיכום: אם תפגשו גוי חדור אמונה שיבקש להתגייר, תנו לו לבלות כאן את תקופת החגים על שיבושיה ואתגריה ותראו שייצא לו מיד כל החשק. בינתיים נמתין בשקיקה ובסבלנות לחנוכה.