אף אחד - למעט חתן השמחה עצמו וקרוביו מהמעגל הראשון - לא יודע בוודאות איך תכנן ראש הממשלה בנימין נתניהו לחגוג את ציון הדרך החשוב הזה: יום הולדת 70. מה שבטוח הוא שאפילו בחלום הכי מצמרר הוא לא חלם להגיע ליום הזה כאשר שלושה כתבי אישום אפשריים מרחפים מעל ראשו וכישלון כפול בניסיון להרכיב קואליציה המלווה בסיכון ממרד פנימי במפלגתו מאיימים לגמור את הקריירה הפוליטית שלו. לא כך ראה נתניהו את היום הזה - והנה הוא בא.

תוקפו של המנדט להרכבת הקואליציה פג בדיוק בשבוע החגיגי הזה, אי־שם בין אירוע משפחתי שנערך ביום שני לבין מסיבת יום הולדת בלשכתו, שהתקיימה אתמול. התפאורה המתבקשת הייתה בשתי המסיבות, ונאמרו כל המילים והשבחים. אלא שמה שנעדר כמעט לחלוטין מהחגיגות - וההיעדרות הזו הורגשה היטב, לדברי הנוכחים - הוא מצב הרוח התואם את גודל המאורע. דאגה וטרדה במקום התרוממות רוח וביטחון בהווה ובעתיד.

"מזל שלא התבקשנו לחתום על אמנת נאמנות כלשהי. לא הייתי מופתע במיוחד לו זה היה קורה במקביל לחלוקת עוגת יום ההולדת", אמר בחיוך חצי אירוני חצי עצוב אחד מהמוזמנים למסיבה שהתקיימה בלשכת ראש הממשלה. אם כן, לנתניהו יש יותר סיבות לחשוש מחוסר נאמנות בקרב חברי מפלגתו וסיעתו מאשר ממרד בגוש ה־55.

אף על פי שכלפי חוץ בליכוד עדיין מצליחים לשדר אחדות, הסדקים הראשונים כבר התחילו להיבקע מבעד לחלון הראווה. לא בכדי בסביבת נתניהו נבהלו מנבואת הזעם שח"כ דוד ביטן השמיע השבוע: "אני חושב שתקום ממשלה ב־21 הימים האחרונים, אז כל הגושים יתפרקו - גם הגוש בשמאל וגם הגוש בימין". ואגב, לאחרונה ביטן מרבה לומר דברים שלא היה מעז לומר עד לפני שנה, וגם זה עוד פרט קטן שמצביע על התמונה הכוללת.

על אף החלטת מרכז הליכוד - שהתקבלה בנוכחות של עשירית מכלל חברי המרכז ועל רקע היעדרותו של נתניהו, שהעדיף לא להגיע - שהעניקה ליו"ר התנועה את כל הגיבוי האפשרי, הסכינים כבר החלו להישלף. אומנם הליכוד היא עדיין לא מפלגת העבודה ולא מרבים לערוף שם את ראשי המנהיגים, רק שגם בליכוד היו"ר מאותרג כל עוד הוא מנצח. מתכון לאתרוג קבוע לא קיים בפוליטיקה, גם לא בליכוד.

שליפת הסכינים עדיין לא נעשתה לגמרי בפומבי, והמועמדים לראשות הליכוד עדיין מקפידים להשתמש בניסוח "אתמודד אחרי עידן נתניהו", אך יותר ויותר אנשים בליכוד טוענים כי מדובר במס שפתיים גרידא, וההתארגנות לפריימריז נמצאת בעיצומה. גדעון סער, ישראל כץ, ניר ברקת - כל אלה שנחשבים למועמדים המרכזיים - עסוקים בצבירת תמיכה ובהכנות ליום שאחרי.

ומי יודע, לא מן הנמנע שהיום הגורלי הזה יבוא מוקדם מהצפוי. אולי זה יקרה אחרי פקיעת המנדט של בני גנץ, בישורת האחרונה של 21 ימי הכנסת, כאשר כולם יהפכו לשווים בין השווים. מי שיזכה לתמיכה מקסימלית ולשנאה מינימלית - יקבל סיכוי לזכות גם בפרס הראשון. 


בני גנץ. צילום: גילי יערי, פלאש 90בני גנץ. צילום: גילי יערי, פלאש 90

אל תהיו אבי גבאי

השבוע נכנס למשרד הביטחון סגן שר חדש. הפעם התפקיד נשאר בבית, קרי - בליכוד. לא בכדי מי שזכה בתפקיד - כן, כן, ממשלת מעבר, סגן שר תחת נתניהו - ובכל זאת! - הוא לא אחר מאשר ח"כ אבי דיכטר. גם מהלך זה היה צעד מחושב, שנבע מחשש למרד הפנימי.

דיכטר, שכבר היה מתוסכל מהעובדה שלא זכה בתפקיד שר, נפגע עוד יותר כאשר נלקח ממנו גם תפקיד יושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. "ויתרו על דיכטר בקלות מיותרת ובולטת, הוא מאוד פגוע", טענו אז בליכוד. "למה לנתניהו עוד בכיר טעון ומתוסכל? שיהיה סגן שר, אולי זה יוריד את המתח".

אך המתח לא התפוגג, הוא נשאר בליכוד ובעיקר - ברחוב בלפור. לצד החשש ממרד פנימי, מיום ליום עולה גם חשש מהקמת ממשלת מיעוט. האופציה שמדירה שינה מעיניו של נתניהו היא גם האפשרות שעליה לא מפסיקים לרמוז גם בישראל ביתנו, גם בכחול לבן וגם בחלק השמאלי של המפה הפוליטית. ככל שהזמן עובר וממשלת אחדות לא קמה, כך הלחץ של יו"ר הליכוד גובר.

חברי מפלגתו אומרים בשיחות פרטיות כי הם לא נותנים הרבה סיכויים לממשלה צרה שנתמכת על ידי הרשימה המשותפת. "לא, לא יקרה! ואם יקרה - זה לא יחזיק מעמד", אמר לי בכיר בליכוד השבוע. "אני רוצה לראות אותם מתמודדים עם התפרעויות בגדר המערכת או עם הטילים מעזה. אם תקום ממשלת מיעוט, היא תתפרק כהרף עין, ואנחנו שוב נלך לבחירות. אנחנו בליכוד אפילו נשמח לבלות כמה חודשים עליזים על ספסלי האופוזיציה רק כדי לראות איך הממשלה הצרה הזאת תגמור את כחול לבן בכלל ואת בני גנץ בפרט. ואז נלך לבחירות ונקבל 40 מנדטים".

על אף שבנימין נתניהו כבר דיבר בקולו על האפשרות של הליכה לאופוזיציה, בפועל אף אחד בליכוד לא באמת מאמין בתרחיש הזה. לא מאמין או לא רוצה להאמין - אלה כבר דקויות מיותרות, לפחות בשלב הנוכחי. במערכת הפוליטית כולה - מהקצה השמאלי ועד הקצה הימני - חוזרים על אותה המנטרה: תנוחו עוד חודש, הכל יקרה ב־21 ימי הכנסת האחרונים. למה? משום שברגע האמת פוליטיקאים חושבים בעיקר על עצמם. לכן הזמן יעשה פלאות: האנשים ישתנו, העמדות תתרככנה, מישהו בטוח ימצמץ ראשון.

התסריט נראה הגיוני, השאלה היחידה שנשאלת היא מי באמת יהיה מוכן לוותר. כיום כל אחד בונה על חולשתו של הצד השני, וכולם נזכרים בתקדים של אבי גבאי. אותו יו"ר לשעבר של מפלגת העבודה שלאורך כל מערכת בחירות פרק א' קרא לאנשי שמאל־מרכז לא להתקרב לליכוד ולהתחייב לא לשבת עם בנימין נתניהו, מה שלא יקרה. אותו אבי גבאי שבלילה האחרון לפני הפיצוץ ניהל משא ומתן עם נתניהו ועד היום - כך אומרים - מצטער על שלא נכנס לבד לממשלת הליכוד.

השאלה הגדולה והתיאורטית, נכון לזמן כתיבת הטור הזה, היא אם יקום במערכת הפוליטית עוד "אבי גבאי" שיהיה מוכן "לראות מכאן" את מה שהבטיח "לא לראות משם". היום התרחיש הזה נראה לא מאוד מציאותי.

ב־21 הימים האחרונים של הכנסת, כאשר יתפרסמו הסקרים הלא מחמיאים ובעיקר יתעורר כעס גדול של הציבור העייף והמתוסכל - אזי אם לא אחריות לאומית, לפחות האנוכיות והפרגמטיות יגרמו לפוליטיקאים להתגמש ותקום ממשלה בישראל. איך היא תיראה?  התשובה תבוא בהמשך.