היא נמצאת איתנו כל הזמן. מבעבעת, רוחשת מתחת לפני השטח, מוכנה תמיד להסתער, ומנצלת כל הזדמנות להשפריץ החוצה. קוראים לה "שנאה" - לענייננו, "שנאת המתנחלים" - והיא מקננת בהרבה מאוד מקומות בשמאל הישראלי, הן באגף הפוליטי שלו והן בזה העיתונאי.

הגינוי החד־משמעי שהגיע מכל פינה בימין לפעולותיהם של צעירי המאחז "קומי אורי" הסמוך ליצהר, נוסף על ההודעה החריפה של היישוב כי הוא דורש מאותם נערים שיעזבו את המקום, היו אמורים להבהיר לשונאי ההתיישבות שהפעם יהיה להם קשה; שלהמשיך לתקוף את תושבי יצהר, ולהמשיך לטעון שהם תומכים באלימות, ולהמשיך לספר שהם אשמים, זה משהו שבנסיבות הללו עשוי להראות מעט פתטי. אבל מתברר שגם הפעם איש מכל השונאים, בפוליטיקה ובעיתונות, לא היה מוכן לתת לעובדות לבלבל אותו. אירועי השבוע האחרון, שנחשפו לראשונה על ידי כרמל דנגור, כתבת כאן, היו עוד הזדמנות לתת בראש למתיישבי גב ההר - ולהזדמנות הזאת אף אחד משונאי המתנחלים לא התכוון לתת לחמוק.

כתבתי פה בעבר על אותה פירמידת יחס שמונחת כל העת על שולחן הסיקור מיהודה ושומרון. בקומה העליונה שלה נמצאים הפלסטינים, בקומה האמצעית - צה"ל, ובקומה התחתונה - המתנחלים. אם הפלסטינים מתעמתים עם צה"ל, הקבוצה הזאת תהיה עם הפלסטינים. אם צה"ל מתעמת עם המתנחלים, היא תהיה עם צה"ל. אם הפלסטינים שבקומה העליונה מתנגשים במתנחלים שבקומה התחתונה, חבל על הזמן של האחרונים.

בהינתן נתוני הפתיחה הללו, הרשו לי שלא להאמין שהביקורת שנמתחה השבוע על יצהר נבעה מדאגה לשלומם של החיילים שעליהם הושלכו האבנים. איך אני יודע את זה? כי אותם כתבים שמפזרים עכשיו תגובות חריפות ודרישות לפעולה קשה אינם דורשים אף פעם מצה"ל להחריף את תגובותיו כשחייליו מותקפים בידי הפלסטינים, עניין שקורה בתדירות מעט יותר גבוהה.

נסו להיזכר איך הם הגיבו כשעהד תמימי סטרה לחייל צה"ל. תשאלו את עצמכם איפה הייתה אז הדאגה שלהם לחיילים, כשמחאו כפיים במקהלה לאותו חייל שספג את הסטירה על האיפוק שלו, וכשדרשו במקביל שלא להחמיר עם הסוטרת. תארו לעצמכם מה היה קורה לו היד הסוטרת לא הייתה של תמימי אלא של נער גבעות. תשאלו אותם איפה הם כשמתפרסמים מפעם לפעם סרטונים המראים צעירים פלסטינים מפוצצים ג'יפ של צה"ל באבנים מטווח אפס, ואיך זה שמדיניות היד הקשה שלהם שמורה רק למתנחלים.

כמה בוז צריך לרחוש לאותם שונאי מתנחלים, אלה שמעולם לא הייתה להם בעיה עם הח"כים הערבים שאינם מוכנים לגנות פעולות טרור פלסטיניות נגד חיילי גולני, שהשבוע עמדו עם סטופר ומדדו זמנים לרמטכ"ל, למפקד הפיקוד ולח"כים השונים כדי לחבוט בהם על שהמתינו שעה לפני שגינו את יידוי האבנים של נוער הגבעות.

כמה מבישה הייתה התגובה של חלק מהם, כשמפקד פיקוד המרכז נדב פדן הקפיד, למגינת לבם, להדגיש כי מדובר ב"קומץ מועט של נוער עברייני". כמה מכוערת הייתה תגובתו של הכתב המדיני של ערוץ 13 - זה שמצא לנכון לשלוח תנחומים לשר החוץ האיראני, מאויביה המרים של מדינת ישראל, על מות אמו - אשר האשים השבוע את האלוף פדן כי הוא "מתחנף לראשי לובי ההתנחלות, כולל ראשי הזרוע המדינית של נוער הגבעות" וקבע: "אחרי שחרורו מצה"ל יוכל להתאים לתפקיד מנכ"ל בית"ר ירושלים".

זו אבן מג'נין או מיצהר?
לא עם האלימות יש לחברים האלה בעיה, אלא עם המתנחלים. קחו דוגמה קטנה. כבר כמה שבועות מוחים ערביי ישראל על אוזלת היד בטיפול בפשיעה במגזר שלהם, מגזר שבו מסתובבות כמויות אדירות של כלי נשק, ואנשים נקטלים בקצב מפחיד. כשמדובר בערבים, גם להם עצמם וגם לתקשורת המסקרת אותם ברור מי אחראי: הממשלה. לא התרבות שלהם, לא החינוך שלהם, לא המסורת שלהם. אם ערבי יורה בערבי, מי שאשמה היא המשטרה, שלא ידעה לעצור את היורה בטרם ירה, ושלא ידעה לפענח את הרצח שלו הוא אחראי, אחרי שרצח.

לכאורה יכולנו לצפות שאם יש מעט הגינות אצל החבר'ה האלה, הם ינהגו באותה אמת מידה גם כשמדובר במתנחלים. שהרי אם במשטרה משקיעים תקציבי עתק כדי להילחם בפשיעה היהודית ביו"ש, ובכל זאת לא מצליחים לשים את היד על ההוא שזרק את האבן, היה סביר שגם כאן נראה את הביקורת נמתחת על כחולי המדים. אז זהו, שלא. כאן, משום מה, גם כשמזכירות יצהר מגנה, וגם כשהיא דורשת מהנערים האלימים שיעזבו את השטח, מזכיר יצהר נשאר האשם. תהרגו אותי אם אני מבין איך זה שכשהערבים משתוללים המשטרה אשמה, וכשמתנחל משתולל הנהגת המתנחלים אשמה.

ולא, אני לא מוכן לקבל את הטענה שאנחנו צריכים להתייחס לזה אחרת משום שכאן מדובר ביהודים. גם כי זו טענה גזענית שמניחה מראש שמהערבים אי אפשר לצפות שלא יהיו אלימים רק משום שנולדו כאלה. גם מפני שאת מי שאחראי לשלום חיילי צה"ל לא צריך לעניין אם האבן שהוא חוטף בראש מגיעה מג'נין או מהמאחז קומי אורי. ומי ששמע השבוע את הטרמינולוגיה שנקטו האלופים (במיל') גדי שמני, נעם תיבון ואבי מזרחי - כולם שירתו בגזרה הזאת - היה יכול להבין שגם אצלם, משום מה, זריקת האבנים של כמה נערים יהודים נתפסת כחמורה הרבה יותר מהפיגועים שמבצעים הפלסטינים.

הטור הזה אינו מבקש להמעיט בחומרת יידויי האבנים של אותם נערי גבעות, שאיתם יש למצות הדין כמו עם כל עבריין אחר. מטרתו להחזיר את האירועים לפרופורציות הנכונות שלהם ולהצביע על צביעותם של מי שנהנו לחגוג עליהם.

בלוז לכחולי המדים
הבה נבחן את התגובה על האירועים. לפני שלושה ימים הוצאו צווים נגד ארבעה מבנים במאחז קומי אורי, אחד מהם עומד שם מאז שנת 2006. אתמול הגיעו כוחות גדולים להרוס מבנים לא חוקיים במאחז סמוך. אם אי־פעם תתקבל החלטה שהמדינה אינה מאפשרת עוד בנייה לא חוקית ושכל בלוק לא מאושר שיונח, בין של יהודים ובין של ערבים, ייהרס בו במקום - אני אהיה בעדה. חוק הוא חוק, ומדינת חוק היא מדינת חוק.

אבל כשההחלטה להרוס מתקבלת כעונש על זריקת אבנים, מדינת ישראל על מערכת האכיפה שלה נראית כמו חבורה של נערי תג מחיר. כי מערכת, כל מערכת, אינה יכולה להיתפס כמי שמשחקת משחקי נקמה. רק במדינה שבה התקשורת - שרואה עצמה כלוחמת זכויות אדם - שותקת לנוכח פעולות תג מחיר ממלכתיות כאלה, הצבא יכול להחליט שאם אברהם זרק אבן, אז זו הזדמנות ללמד לקח את יצחק השכן שלו, למען יראו וייראו.

הפלסטינים מבצעים פיגועי טרור על בסיס יומיומי, בהיקף גדול פי מיליון ממה שמבצעים במאחז קומי אורי. גם בתחום הבנייה הבלתי חוקית הם בונים פי מיליון ממה שבונים במאחז הזה. השבוע ראיינתי את האלוף (במיל') מזרחי, מפקד פיקוד המרכז לשעבר. "תזכיר לי", ביקשתי ממנו, "מתי קרה שאתה או המערכת החלטתם להרוס בתים לא חוקיים בכפר ערבי רק כי מישהו בכפר זרק אבן?". מזרחי לא היה יכול להצביע על מקרה כזה.

ועכשיו, הבה נדבר על הדרישה מאנשי יצהר לעשות את עבודתה של המשטרה. לפני כמה שבועות ראיינתי את מנכ"ל עמותת סיכוי אמג'ד שביטה, על סוגיית האלימות בחברה הערבית. שאלתי אותו למה הם לא מסגירים את מי שיורים בחתונות. אני עצמי הולך הביתה ברגע שמישהו בחתונה שולף נשק, השיב לי, אבל להתקשר למשטרה, אני לא אתקשר. למה, שאלתי. כי הכל דולף החוצה מהמשטרה, השיב, ומתישהו יידעו מי התקשר להתלונן, ואני לא רוצה לסכן את המשפחה שלי. האמת, השתכנעתי.

במציאות כזאת יש להניח שגם אני לא הייתי נחפז להיות הראשון שיחייג 100. אלא מה? שכל מי שהסבירו לנו לפני חודש שאין זה מתפקידם של האזרחים הערבים להלשין על שכניהם, טוענים עכשיו בלהט שהאחריות לאתר את זורק האבן בגבעה המרוחקת שלושה ק"מ מהיישוב שלהם ולהסגירו לשלטונות האכיפה, מוטלת על אנשי יצהר.

דובר יצהר, אברהם בנימין, הסביר לי השבוע באריכות את תפיסת עולמו בכל הקשור לאותם נערים. "מדובר במגוון גדול של צעירים מרקעים שונים המוגדרים 'נוער נושר' כיוון שהחליטו להפסיק ללמוד: החל בכאלה שמגיעים משכונות יוקרה במרכז, וכלה בסולתה ובשמנה של הציונות הדתית, בנוער חרדי ובנוער ממשפחות מצוקה. ליצהר הם מגיעים בשל דגל ההתיישבות, ולנו יש עניין לעזור להם באהבה להיכנס אל התלם".

"הרבה מאוד אנשים מבוגרים שגרים כיום ביישוב", המשיך, "היו פעם נערי גבעות כאלה. גם אני הייתי כזה בגיל 15, וכשבגרתי למדתי עבודה סוציאלית והיום אני מנסה לסייע לאחרים".

"יש משהו לא הגון בהפלת התיק הזה עלינו", הוא אומר. "אנחנו משאירים אותם כאן, והם אורחים רצויים מאוד כל זמן שהם מכבדים את הערכים והכללים של היישוב - אבל ברור שהנוער הזה, אם הוא לא יהיה כאן, הוא יהיה במקום אחר, ואנחנו עושים ככל יכולתנו כדי למצוא לו תעסוקה ולשלבו במסלול חיים יצרני ומועיל.

"לבקש ממני להיות הזרוע הארוכה של המשטרה, בנסיבות האלה, זה בערך כמו לשאול מתנדב של עמותת עלם שמגיע לכיכר החתולות בירושלים כדי לסייע לנערים שזרוקים שם ומשתמשים בסמים, למה הוא לא מצלצל למשטרה ונותן לה את השמות של הנערים. לא בשביל זה הוא נמצא שם; הוא נמצא שם בניסיון להחזיר את הנוער הזה למוטב. גם אני. אם המשטרה עצרה מישהו שעבר על החוק - זה בסדר גמור. זה תפקידה. אבל זה לא תפקידי. אני מנסה להשפיע עליהם בדרכים שלי".

אפקט העדר
בואו נחזור רגע לתקשורת. ממש מפחיד לראות את היעדר המידתיות ואת מה שקורה לרמת העיתונות כשזאת מתנפלת ורצה כמו עדר נוהם, בלי מחשבה ובלי שיקול דעת. אם עדיין לא ראיתם, אני ממליץ לכם לצפות ב"תיעוד הבלעדי" שהביאה השבוע מהדורת חדשות 12, תיעוד שבו נראים כמה נערים במאחז מדברים לא יפה אל שוטרי מג"ב.

אני, רק שיהיה ברור, לא רק סולד מאלימות, אלא גם חסיד גדול של נימוסים והליכות. אם הנערים האלה היו הילדים שלי, הייתי מתבייש באופן התבטאותם. אבל דחילק, שתי דקות במהדורה ל"תיעוד בלעדי" של ילדים מקללים? זה נראה לכם הגיוני? לא שמעתם אף פעם קללות כלפי שוטרים וכלפי חיילים וכלפי השומר בקניון? זה משהו ששווה מקום במהדורת חדשות מרכזית מכובדת? וכשהכתב חוזר ומדגיש שוב ושוב שמדובר ב"פורעים", כאילו לא דרך מימיו באצטדיון כדורגל, אתה מבין שאיבדנו כיוון.

ולמה ההתנפלות העדרית הזאת רעה כל כך? כי כשאתה דוהר בלי לראות לאן אתה רץ, רק כי כולם רצים, אתה פתאום לא שם לב לכך שממש הרגע שידרת תמונה של שוטר מג"ב דורך נשק מטווח של חמישה מטרים על ילד שמקלל אותו, ובעיקר לא שמת לב שהפעולה הזאת של המג"בניק נראית לך ראויה וסבירה, שהרי ה"פורע" קילל אותו.

חזרה לצביעות. השבוע, בתזמון מעניין, נגזרו 16 שנות מאסר על תושב אום אל־פחם שסייע לשלושת המחבלים שרצחו את השוטרים האיל סתאוי וכמיל שנאן בהר הבית ב־2017. שלושת חבריו, היורים, נורו למוות. באום אל־פחם, עירם, ארגנו להם אז לוויית ענק בהשתתפות אלפי אנשים שכינו אותם "שהידים" וקראו "בדם באש נפדה אותך, שהיד". זה היה מפגן ענק שבו אזרחים ישראלים, בעלי תעודת זהות זהה לשלי, היללו ושיבחו את מי שרצחו שוטרים.

עכשיו, בואו נערוך השוואה קטנה. ביצהר זרקו אבנים; תושבים מאום אל־פחם רצחו בירי. ביצהר נשמעו גינויים מקיר לקיר; באום אל־פחם עשו אלפים כבוד גדול לרוצחים. עכשיו תסבירו לי, כי אני באמת לא מבין: איך זה שגם בנסיבות האלה מיידי האבנים ליד יצהר הם שמביאים אותנו למתוח ביקורת על היישוב שלהם, כאילו מזכירות היישוב היא שזרקה אבנים, ואילו באום אל־פחם לא נדבק כלום - לא לעיר, לא לחברה הערבית שאלפי המשתתפים בלוויה הם בניה, לא למנהיגי הציבור, ולא לאף אחד אחר?

איך זה שאצל הערבים כל מפגע הוא "מפגע בודד", גם כשאלפי שכניו מריעים לו, ואילו אצל היהודים כל מיידה אבן מוצג כשליח ציבור, גם כשהנהגת אותו ציבור מגנה אותו בכל פה?

לעולם לא אצליח להבין איך כל החרון שבעולם נשפך על אנשי יצהר, שמגנים אלימות, ואפילו גרם מהחרון הזה לא דבק בהנהגה של ערביי ישראל, שמעודדת טרור וטרוריסטים באופן הכי ברור שיש? איך איימן עודה, שמסרב לגנות פיגועים בחיילים, נראה אצלנו תמיד כגורם ממתן? איך זה שביקור של חברים ברשימה המשותפת אצל מחבלת שריצתה עונש מאסר של 15 שנה בעקבות סיוע שהעניקה לאיש הג'יהאד האסלאמי שבפיגועים שביצע נרצחו 20 ישראלים, עובר בשקט? איך ייתכן שכשיו"ר בל"ד מטאנס שחאדה מתחבק עם מי שריצה 30 שנות מאסר בגין זריקת רימונים על אזרחים בחיפה, לא רועדת פה האדמה?

איך זה שכשהח"כים יוסף ג'בארין ומסעוד גנאים חוגגים עם מי שרצח משתף פעולה עם ישראל, זה עובר בדממה? איך ייתכן שכשאנשי ועדת המעקב של ערביי ישראל מעניקים אות הוקרה למי שהכתה בפטיש בראשו של יהודי בן 71 בבאר שבע, או כשנציג הוועדה מכבד בנוכחותו אירוע לזכרה של פעילת פת"ח שהסיעה מחבל מתאבד לראש העין, זה מקפיץ רק את ישי פרידמן ב"מקור ראשון"? וזה עוד לפני שהזכרנו את נאום השבח לשהידים שנשא אחמד טיבי, יקיר העיתונות. אז מי פה מעודד טרור יותר - הח"כים המכהנים, שהלובי שלהם בעיתונות העברית דורש לשלבם בקואליציה, או תושבי יצהר?

זה, כמובן, לא התחיל היום. שהרי אפילו במהומות אוקטובר - ימים של יידויי אבנים בלתי פוסקים, של בקבוקי תבערה, של ניסיונות רצח יומיומיים, של קריאות "מוות ליהודים" ושל שליפת יהודים ממכוניותיהם והכאתם, פעולות שבהן השתתפו המונים - לא הטלנו על מנהיגי הציבור הערבי פרומיל ממה שאנחנו מטילים לאורך השנים על הנהגת המתיישבים.

זה הכלל: אצל הערבים, זה תמיד הערבי הבודד. כל אחד לעצמו. אף אחד לא מלמד על הכלל. כשבכל מערכת בחירות מתגלים אצלם זיופים, זה לא מלמד עליהם כלום. כשהם יוצאים בהמוניהם אל הצומת הקרוב כדי לזרוק אבנים על יהודים, זה לא מלמד עליהם דבר. כשנבחרי הציבור שלהם מתחבקים עם מחבלים שרצחו יהודים, גם זה לא מלמד עליהם כלום. רק המתנחלים היו ויישארו תמיד איבר קבוצתי.

kalman.liebskind@maariv.co.il