אתם והם זו החמצה גדולה, אמר לי השבוע חבר שמכיר את לבנון ממראה עיניים. שלל מקבילות הוא מצא בינינו לבין שכנינו בארץ הארזים. שני עמים שדבר לא מעניין אותם, אלא הם עצמם. ככה הוא אמר, דווקא בשמץ הערצה. גם אותם מטרידות בעיות כשלכם, הוא הוסיף ונאנח, חברתיות, פוליטיות וביטחוניות. חשבתי לעצמי שבטח האורות של ביירות מזכירים לו את תל אביב.

זו מחאה צבעונית בסגנון לבנוני, שונה מכל מה שראינו במדינות השכנות. נשים יפות רוקדות בבגדי ים, גברים הלומי שיכר, זקנים שאינם חדלים לקלל את שרי הממשלה. מאות סרטונים יצאו משם והופצו באופן ויראלי. "על ישראל אתם לא יורים כדור אחד, ואותנו אתם הורגים", צולמה קשישה אחת, נוזפת בחיילים שהוצבו להשגיח על המפגינים. אחד מהם חיבק ונישק אותה במצחה. על שלט שנתלה לא הרחק משם, בכיכר המרכזית בביירות, נכתב באנגלית: "המיואשים הכי שמחים נמצאים כאן".

אבל הפגנות המחאה המשעשעות במזרח התיכון אינן מסתירות אלא ניוון ושקיעה. ביירות של השנים האחרונות טובלת בהררי אשפה. המים שיוצאים מהברז אינם ראויים לשתייה. בבתים רבים מצוי גנרטור, כי החשמל מסופק בצמצום רב, כמו בעזה. מיליון פליטים סורים הציפו בשנים האחרונות את ערי לבנון. חמישית מאוכלוסיית המדינה. מי מסוגל להאכילם ולפרנסם. ההזנחה בתשתיות היא תוצאה של קריסת הרשויות. כבר שנים מכהנות שם ממשלות שיתוק לאומי.

על פי הסכם טאיף, שסיים את מלחמת האזרחים ועיגן את שיטת הממשל, לכל עדה הוקצתה אחוזה משלה במערכת השלטונית. משרת הנשיא, האחראי העליון על הצבא, הובטחה לנוצרים. ראשות הממשלה ניתנה לסונים, וראשות הפרלמנט לשיעים. כל אחד מאלה איננו שם לבדו. העדה כולה מאחוריו לגבותו, אבל גם להשגיח שיעשה עבורם את הטוב ביותר. התוצאה היא שהחלטות ברמת הלאום מתקבלות כדי לשרת אינטרס עדתי, ורק אחר כך בשם טובת הציבור. נוסחת הפיוס של טאיף הפכה מפתרון לבעיה.

ג'עג'ע, פרנג'ייה, ג'נבלאט וחרירי אינם רק מנהיגים, אלא שמות משפחות. כל אחד מהם הוא מוקד כוח והשפעה. צרפו אליו את חיזבאללה, ותקבלו את אליטת השלטון. האליטה הזו חזקה מבתי המשפט, מן הפרלמנט, ולפעמים סמכותם גדולה משל הצבא. כאשר המנהיגות העדתית והמשפחות מכתיבות את החוק והסדר, אין למנגנוני המדינה סיכוי מלכתחילה. הוסיפו לכך את העובדה כי במשך שנים משכו זרים בחוטיה של לבנון. אש"ף, הסורים, ישראל, סעודיה, ארה"ב וצרפת. מבית ומחוץ, ובמשך עשרות שנים, התישו כל אלה את יסודות החברה. השיטה הפוליטית רמסה את בניה, ונרמסה תחתם.

ראש ממשלה בחקירות

נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר הוריש לבאים אחריו שלטון מסואב, אבל גם מטבעות לשון יצירתיים. אחת מאמרותיו הידועות הייתה "אין קול רם מקולה של המערכה". בלבנון של שנות ה־60 לעגו לנאצר ולססמאות שרקח, אבל בלבנון של שנות האלפיים אין קול רם מקולו של האינטרס הצר. משום כך, אין להתפלא מדוע בכירים ובעלי משרות נוטים להושיט את ידם אל הקופה הציבורית ולנצלה באין מפריע. השבוע, לא במקרה, הוכרז ראש הממשלה לשעבר נג'יב מיקאתי כחשוד בקבלת מכרזים לבנייה באופן בלתי חוקי. בלבנון כבר שנים ידוע כי החתול ששמו מיקאתי מעודו לא ידע לשמור על החלב.

כאשר שר מועל בכספי משרדו, הוא יודע שאין יחידה במשטרה שתעז לחקור אותו, ואין שופט שירשיע אותו באופן הולם. הרי שופטים ותובעים מונו לפי אינטרס חמולתי או אישי, וכך גם קציני משטרה. כדי שבבוא היום, אם חלילה וחס ייחשד אחד מאנשי שלומנו בעבירה, יהיה מי שיסגור את התיק. במציאות כזו לא יכולה לצמוח מנהיגות פטריוטית. ומי מהם מסוגל להתאמץ, אם למשרתו הגיע בזכות דילים עדתיים הכובלים אותו לפטרוניו, ולא הודות לפעילות ציבורית כשרה.

לנגד עינינו ראינו בשבועיים הללו גל מחאה מוצדק, אותנטי, שחולשתו בכנותו. המפגינים דורשים מראש הממשלה סעד חרירי שילך הביתה ומצפים לבחירות חדשות. ברם, אין להם תוכנית סדורה ולא מרשם להבראת הממשל מן החוליים שתוארו לעיל. ואין להם מנופים לאלץ את מנהיגיהם לחולל מהפכה. אם לא די בזה, בלבה של לבנון התגלתה לעיניהם אופוזיציה נוקשה. חסן נסראללה בכבודו ובעצמו. הוא לא היסס לאיים במרומז על חרירי, אם זה יעז להיענות לדרישות המפגינים. "איש לא יתפטר, שאם לא כן, העם יבוא איתו חשבון", הכריז נסראללה, וראש הממשלה הצעיר והבלתי כריזמטי הבין והתקפל.

סעד חרירי. צילום: AFPסעד חרירי. צילום: AFP

נסראללה, לשון המאזניים מבין חברי האופוזיציה, תופס את חרירי בזקנקנו. הודות לתמיכתו (ואישורה של איראן) מכהן חרירי כראש ממשלה. זו מציאות מוזרה, שעשויה להסביר לנו כמה אפלים הם אחורי הקלעים של הממסד הלבנוני. את אביו המנוח, רפיק חרירי, רצח נסראללה לבקשת ידידו בשאר אסד לפני 14 שנים וחצי. אבל כיום, בדחיפת הרוצח, נושא בנו של הנרצח בתפקיד הרם. "הפוליטיקה הלבנונית סבוכה, קשה להבינה", אמר לי אנטואן לאחד, מפקד צד"ל, בראיון האחרון בחייו.

מחאה נגד חיזבאללה
כמה ישראלים צהלו השבוע בראותם שיעים כדת וכדין תומכים במחאה, או אחרים המניפים דגלי לבנון וקוראים "חיזבאללה טרוריסטית". קשה היה להחמיץ גם את שיירת תומכי חיזבאללה נעים אותו לילה במרכז ביירות כשהם מניפים דגלים צהובים, ואי מזה מגיחים לעברם חיילים במדים ומפזרים אותם באלות. מתי באחרונה ראינו מישהו מחיזבאללה סופג חבטה הגונה לעיני המצלמות?

אלא שהמחאה הגלויה נגד התנועה השיעית הייתה צפויה, ויש לראותה בתוך ההקשר הנרחב. חיזבאללה היא אחת מאותן "משפחות", מוקדי כוח, המנהלים את ענייניה הפנימיים של לבנון. שרים מטעמה מכהנים בקואליציה. משום כך מצא נסראללה את עצמו מטרה למפגינים. הם לא יתקוממו נגדו ולא יפעלו להדיחו. העדה השיעית תלויה בחיזבאללה, בעיקר לפרנסתה. זהו ציבור שכואב לו, שמחה בפני נציגיו כי חש שזנחוהו. מכאן ועד להסתערות על הבסטיליה המרחק רב מאוד.

לוחמי חיזבאללה בביירות. צילום: רויטרסלוחמי חיזבאללה בביירות. צילום: רויטרס

דרישת היסוד של המפגינים תמימה. פיזורה של הקואליציה לא יפתור דבר. גם לא הרפורמות הקוסמטיות שהציע חרירי השבוע בניסיון לרצות את הרחוב הנסער. כדי להבריא את תחלואי הארץ נדרש ניתוח כירורגי עם החלמה ארוכה. יש להגדיר מחדש את הסכם טאיף ולהקים מערכת חדשה של חוק וסדר, שתשמור על הציבור מפני שליטיו החמדנים ותחלץ את משרדי הממשלה מהשיתוק. תנועת המחאה תיאלץ לאפסן בקרוב את הססמאות, והלבנונים יחזרו למצב שהם רגילים אליו יותר כבר שנים. לסבול בשקט. נביחת הכלבים, אומר הפתגם הערבי, לא תפגע אפילו בעננים.