אישה בכפר כורדי בצפון סוריה התעוררה באחד מהימים האחרונים ופתאום ראתה שבמקום הפטרול האמריקאי שהיא הייתה רגילה לראות בכל בוקר, עובר בדרך מול הכפר שלה פטרול רוסי. תחושות קשות ומאיימות הציפו אותה. חוסר ודאות. היא יודעת שהרוסים הם בעד אסד, ואסד הרי נגד הכורדים. הבטן מתכווצת לה. הכורדים לחמו כל כך קשה כדי להקים את השטח האוטונומי שלהם בצפון סוריה, ועכשיו נראה שזה הולך להתמוטט. את זה אמרה האישה הכורדית בימים האחרונים לאפרת לכטר, כתבת "אולפן שישי", חדשות 12.

לכטר, בקושי בת 32, כבר הספיקה להיות בסוריה ובכורדיסטן כמה פעמים, ושומרת על קשר עם אותה אישה כורדית מאז שהייתה שם, בחבל הכורדי בצפון סוריה, ושידרה על המסע שלה לכורדיסטן הסורית כתבה מצולמת באולפן שישי של חדשות 12. באותה כתבה היא דיווחה על תופעה מרתקת שגילתה בסוריה: כפר של נשים שברחו מדאע”ש ומגברים אלימים והקימו לעצמן ולילדים שלהן מקלט פורח שמקיים את עצמו. אחרי שלכטר שבה לארץ, חל למרבה הזוועה שינוי נוסף באזור רב הזוועות שלנו: ארצות הברית נטשה, וצבא טורקיה פלש. העולם המוגן זמנית של הכורדים הסורים שוב בסכנה. 

האימה הנוראה היא נחלת יותר מדי אנשים באזור שלנו. רצח כדרך חיים, אלימות של משטרים, מעשי אימים שמבצע דאע”ש, ואם לא דאע”ש, אז כל מיני גופים אסלאמיים אחרים - הם עובדות החיים במזרח התיכון. אנחנו, בישראל, חיים בבועה של שקט, אהבה ויופי בתוך הגיהינום שסביבנו. האם אנחנו מבינים באמת מפני אילו סכנות אנחנו מתגוננים? או שנוח לנו לדבוק בתמימות באמונה שכל בני האדם הם ג’נטלמנים? ואם לא, זה רק מפני שיש להם טענות מסוימות שעלינו להקשיב להן, לפייס אותם וללכת לקראתם, ואז יהיה טוב. 
 

“אנחנו, הנשים והילדים של כפר הנשים החופשי ג’ינוואר בצפון סוריה, כותבות את המכתב הזה לכם, אשר הייתם איתנו בקשר וביקרתם אותנו. כאשר הייתם כאן פגשתם בנו וראיתם אותנו בחיי היומיום שלנו. ראיתם את מה שיצרנו כאן: את בתי החמר שלנו שבהם אנו חיות יחד, את בית הספר, את המאפייה, את גן הירק ואת השדות, את כל עצי הפרי שגדלים מיום ליום ואת חיינו רחוק מן הדיכוי והאלימות, חיים המבוססים עתה על פי הרצון שלנו לחיות יחד בחופשיות, לגדל את ילדינו כנשים חופשיות”. אלו מילות הפתיחה של מכתב שנשות הכפר העבירו לאפרת לכטר, והוא ממוען “לכל ידידי הכפר ג’ינוואר”.

את המכתב קרא בקול המשורר עצמון יניב בפני סופרים ומשוררים באירוע תמיכה בעם הכורדי, שערכה אגודת הסופרים בבית הסופר בתל אביב בשבוע שעבר. אגודת הסופרים ביקשה מלכטר להשתתף באירוע המחאה הזה, לצד סופרים ואמנים אחרים. היא לא יכלה להגיע והעבירה את מכתב הזעקה הזה, שכאמור הושמע כלשונו ובמלואו באוזני הנוכחים. 


אני מניח שגם אתם מרגישים שאתם ידידי הכפר ג’ינוואר במקום כלשהו בלבכם. אנחנו, הישראלים, נוטים להזדהות עם סבל הכורדים ועם אי־הצדק המתמשך שנעשה להם. הופתענו מהמהלך של טראמפ שקם ונטש. מהתוקפנות של ארדואן. מהשקט של העולם. הופתענו, אבל לא ממש. בתוך תוכו כל אחד מאיתנו יודע שהסכנות של המזרח התיכון יכולות להגיע גם אלינו. בגלל זה, למרות תופעות השתמטות, חולשה וטיפשות, רוב הצעירים הישראלים ההגונים מוכנים ורוצים להקריב בשירות הצבאי באחוזים מרשימים. 


“ברגעים שבהם אנחנו כותבות את המכתב, כפרים ומקומות סביבנו מופצצים, ואנשים רבים כבר נהרגו. הכפר שלנו, הקהילה שלנו, החיים שלנו והעתיד של כל העם כאן הם במצב של איום מיידי”, הן זועקות אלינו במכתב. 


המכתב מנשות הכפר הכורדי ממשיך: “כל מה שבנינו נמצא תחת האיום של טורקיה, שפתחה במתקפה גלויה על צפון סוריה. תוכניתו של ארדואן היא לחסל את קיומו של העם הכורדי ולכבוש את האזור שלנו. אנחנו יכולות לחזות בתוצאות המדיניות הזו בעיר אפרין, שנכבשה על ידי טורקיה, דאע”ש והקבוצות הג’יהאדיסטיות האחרות. המצב באפרין הפך לאיום דחוף. אנו, נשות וילדי הכפר ג’ינוואר, קוראות לכם להרים את קולכם ולפעול נגד המלחמה הזו. השתמשו בכל אפשרות שיש לכם להפיץ את המידע הזה ולהעלות את המודעות נגד מדיניות הכיבוש הטורקי. אל תשתקו!”. 


אני חושב לעצמי: כמה קשה לכתוב מכתב שמשוגר לעולם אדיש. לשבת ולנסח דברים שלא יישמעו היסטריים מדי, למרות שהמצב גורם להיסטריה, לשלוח מילים שמנסות להסביר מה שאתה יודע מראש שאי אפשר באמת להסביר. לו לא נהיה לעולם במצב כזה.