אינני רוצה להישמע דרמטי מדי, אולם אני חושב שמשהו ממש לא טוב עובר על המשטר הדמוקרטי בישראל. בעיניי, העברת המנדט לבני גנץ לא בהכרח הייתה מתרחשת בנסיבות אחרות, וזה צריך להדאיג כל אחד. היסודות של המערכות השלטוניות מיטלטלים מצד לצד כמו ספינה שנקלעה ללב הסערה, והסכנה לקריסה של הבית כולו קרובה מתמיד. ממשלת מיעוט היא רק אחד מחלומות הביעותים העולים בשנתי.
 

כבר פעמיים התקיימו בחירות בשנה האחרונה, והכרעה ברורה אין. אבל את הסיבה, לדעתי, יש לחפש לא אצל ציבור הבוחרים, הלוא הוא הריבון בכל חברה חופשית, אלא במקום אחר; במשרדיהם של אוכפי החוק. כל מי שעיניו בראשו יכול להבחין בכך שמי שמשבש עתה את ההליך הדמוקרטי הוא קבוצה של לא נבחרים, אלה שזכו במקומות שונים בעולם לכינוי המפוקפק DEEP STATE; וזה, לטעמי, הביטוי המדויק למצב הפרובלמטי שבו אנחנו נמצאים כיום. נבחרי הציבור הורדו מהגלגל. 
 

אין מדינה בעולם המערבי שבה יש גופים כמו פרקליטות המדינה, שהם פטורים מפיקוח ציבורי ושבכוחם להדיח את מי שעומד בראש המדינה. וגם אם יתארו אחרת את מה שהתחולל כאן בשנתיים־שלוש האחרונות, אי אפשר לברוח מהמסקנה שאנחנו עומדים לפתחו של מדרון חלקלק, שבסופו כאוס שעלול לשבש על כולנו, לא רק על ראש הממשלה, את עולמנו.
 

בארצות הברית הליך ההדחה של הנשיא (המעוגן בחוקה) נקרא IMPEACHMENT, אבל את היוזמה לנקיטת המסלול הזה לא קובעים פקידים במשרד המשפטים אלא נבחרי הציבור, ואת ההליך עצמו מקיימים בפומבי בסנאט. שם מוצגות הראיות, ורק ברוב של שני שלישים מ־100 חברי הסנאט אפשר להדיח את הנשיא.
 

מה שלא קורה אצלנו. מספיק שאדם אחד, לא נבחר ציבור, המתמנה לתקופה מוגבלת בת חמש שנים, מי שאולי יש לו גם שאיפות אישיות מסוימות, יחליט שיש, לדעתו, מספיק ראיות נגד ראש הממשלה כדי שתתקיים מה שאני תופס כמהפכה שלטונית. אינני יודע דבר על יחסי הכוחות בחדרים האפלים, שם מתקיימים הדיונים הדומים בעיניי להליכים שהתקיימו אי שם בימי הביניים בארמונות של המלכים, אבל אסור שתופעה כזאת תשנה סדרי בראשית במקומותינו. לא מעט נזקים כבר נגרמו לתפיסתי.
 

זה בלתי מתקבל על הדעת; השיבוש המוחלט של ההליך הדמוקרטי. הציבור בוודאי הושפע מהפרסום של כתב החשדות, שלתפיסתי הוא לא יותר מנייר עמדה של שורה של פקידים. המהלך כולו היה בלתי נסבל, לטעמי, שכן כל מה שהופיע במסמך שהוכן במשרד המשפטים פורסם ללא תגובה הולמת של מי שנחשד במה שהופיע בו. החד־צדדיות הייתה, כך אני סבור, שלא במקומה. הכל נחשפו למה שחושב היועץ המשפטי, ואיש לא ביקש תגובה מן הנוגע בדבר, כמקובל בפרסומים עיתונאיים; מה שהעיד, לדעתי, על חוסר תום לב; מרכיב שמצאתי לא אחת לאורך השנים.
 

ההדלפות המגמתיות שהזינו את מהדורות החדשות במשך שנים היו אף הן חלק מההליך האנטי־דמוקרטי שליווה אותנו, ושתכליתו להערכתי: לשבש על הציבור את דעתו ולגרום לשינוי בדפוסי ההצבעה. עוד לפני שאפילו נפלה ההכרעה אם יש עילה טובה לפנייה לבית המשפט.


אולם מה שמטריד אותי הכי הרבה היא החשאיות. רק במדינות טוטליטריות פועלים כך. מאחורי גבו של הציבור. רק שם מתירים לחוקרים שמוכתמים לכאורה בניגוד עניינים לטפל בחקירות. רק שם מתקיימת מה שנראה לי כאכיפה בררנית. ורק שם חוששים פוליטיקאים שישלפו אותם מתוך רשימה שחורה אם הם ינסו לפגוע במערכות שרומסות, לדעתי, את החוק, ולא פועלות למען אכיפתו.