אל חלל האוויר פרץ לפתע הרמטכ”ל כוכבי והשבית את השמחה. אם תרצו, ניסה לנפץ את הבועה שישראל שרויה בה, כשמסביבה הכל גועש. שהרי מה מעסיק אותנו מבוקר ועד ערב? גיא פלג והפרוטוקולים המודלפים, עמית סגל והפרשנות־לא־פרשנות שלו, אביגדור ליברמן וההכפשות שלו, חשדות ושימועים, יועץ משפטי ופרקליט מדינה, נדל”ן ותמ”א, אלימות במגזר הערבי ובחברה בכלל, וגם טראמפ והציוצים שלו. מעל כל אלה מתרומם גל מאיים, שמתנחשל לעברנו ממזרח, כלומר מאיראן, כדי להתנפץ על גן עדן השוטים שלנו.

אז נכון, עדיין תקפה האמירה על ישראל כ”וילה בג’ונגל”. סביבנו ג’ונגל של מהומות והפגנות, לבנון ועיראק, טורקים וכורדים, ארדואן ופוטין, אבל בתוך הווילה מבוקה ומבולקה פוליטית, שמקפיאה את קידום ענייני המדינה, וחמור מזה, מסיחה את הדעת מהאיום הממשי המרחף מעל ראשי כולנו. אין מפרש באופק לפלונטר הפוליטי. ישראל נתונה בתקופת מעבר אל עבר ממשלה חדשה ומיוחלת, שהקמתה אינה נראית לעין. הפוליטיקאים מתבצרים בעמדותיהם, אינם מתפשרים, כל אחד והאגו שלו והטחת האשמות בזולתו. האין בכך איתות לאויב החיצוני שישראל שסועה, נתונה במשבר אמיתי, ולכן אולי מתקרבת שעת הכושר לבצע את זממו?

האמירה שהשקט בגבולות הוא זמני היא אקסיומה, שתמיד יש לקחתה בחשבון. ואולם עתה הוא רעוע במיוחד. הפסטורליה המדומה נשקפת, למשל, לעין המבקר ממרומי מצפה בניה ליד משגב עם, אל עבר שטח לבנון. כאן אין רואים את ההפגנות הסוערות בביירות וברחבי ארץ הארזים. כמה משעשעת הייתה האזהרה ששודרה בחדשות בשבוע שעבר, לפיה על מי שבא במגע עם תן משוטט ליד הקיבוץ הצפוני הזה - לחוש מהר לבית החולים בצפת לקבלת טיפול. אכן, דרמה בגבול ישראל־לבנון. פסטורליה זו עלולה באחת להתהפך. צה”ל בהנהגת רב אלוף כוכבי ער לכל המתרחש סביבנו. הרמטכ”ל אינו ממתין להסדרת העניינים הפנימיים במערכת הפוליטית ולכינון ממשלה חדשה, שאין יודע מתי תיכון. שהרי בינתיים אין תקציב מאושר, אין קבלת החלטות שלטוניות. אלא שהזמן אינו עומד מלכת, ואויבינו אינם קופאים על שמריהם. הם יודעים לנצל כל רגע להגברת הכנותיהם.

גם באין תקציב בינתיים, אף לא למערכת הביטחון, צה”ל צריך להיערך לקראת הבאות, להכין את תוכניתו הרב־שנתית, ולתת את המענה לאיום המתעצם. זו אחריות הרמטכ”ל. אז טוב שיש משבית שמחות כמו כוכבי. נכון, כבר יש שטענו נגדו שהוא יוצר בהלת שווא, כדי להחיש ולתגבר את התקציב הביטחוני, ויש שהרחיקו לכת והאשימו אותו שהוא פועל בשליחות ראש ממשלת המעבר כדי להסיח את הדעת ממצוקתו האישית, וזה מגוחך.

כוכבי מאותת לנו: עם כל הכבוד לפלונטר הפוליטי, יש פלונטר סבוך יותר והוא הפלונטר הביטחוני שהולך ומסתבך. ענני קדרות מתעבים מעל שמי ישראל, ולא רק בגלל החורף המתקרב, אלא בגלל קולות המלחמה העולים מטהרן, מזרועות הביצוע שלה בדרום לבנון, ברצועת עזה, בסוריה וכמובן משטח איראן עצמה. וכי במצב עניינים שכזה יכול רמטכ”ל אחראי לשבת בחיבוק ידיים?

יש מי שמעלה טענות אחרות, חמורות בהרבה, כלפי הרמטכ”ל והפיקוד העליון. זהו משבית השמחות האלוף (מיל’) יצחק בריק, שלקח על עצמו את תפקיד המתריע בשער. בריק קובע בהופעותיו הפומביות ובראיונות לתקשורת שוב ושוב כי “הצבא שרוי בברוך ענקי”, אינו מוכן למלחמה הבאה, ויש לערוך בתוכו שידוד מערכות יסודי. האלוף בריק, לוחם עז נפש ועתיר זכויות, בקיא בוודאי מכל מי שאינו בעניינים במתרחש כיום בצה”ל, ומבחינה זו טוב שהוא משמיע את קול הביקורת. לנו אין אלא לקוות שצה”ל בוחן את הטענות לגופן, בודק את עצמו, מתעדכן ונערך לקרב האמיתי.

אז מה יש לנו? פלונטר פוליטי, שרק אחדות לאומית תתיר אותו. אבל חמור לא פחות מזה הוא הפלונטר הביטחוני, והא בהא תליא. צה”ל חייב גיבוי מדיני, והנחיה ממשית מירושלים. רק ממשלת אחדות לאומית, שיש לכוננה ללא עיכוב, יכולה לתת את המענה, שאינו פחות מדרמטי, ולאפשר לצה”ל לגדוע בבוא השעה את זרועות התמנון האיראני.