מעניין אם הם חושבים על היום שאחרי. הרי הם יודעים שאנחנו קרובים ליום הזה. עדר מלחכי הפנכה ב"צמרת הליכוד" אינם עיוורים. מיקומה של הלשון אינו פוגע בחדות הראייה. אולי אפילו להפך. גם תתרן מריח היום את ריחו של הסוף. הם יודעים שיום אחד, בעוד שבועיים, חודשיים, או שנה וחודשיים, נתעורר ליום שאחרי עידן בנימין נתניהו.

איך ייראה היום הזה? איך תיראה מערכת אכיפת החוק ביום הזה? מה יישאר מהמשטרה, מי ישרוד בפרקליטות, מה יהא על מוסד היועץ המשפטי לממשלה? מתי יגיע תורם של השופטים? מה ייוותר מאמון הציבור, משלטון החוק, מהממלכתיות, מהתחושה שיש דין ויש דיין ויש מערכת שאמורה לנהל את כל זה? מה יישאר מכללי המשחק המוסכמים, אבן יסוד של כל דמוקרטיה מתוקנת? הרי השחיתות לא תיעלם לשום מקום. הצורך בבתי משפט, באוכפי חוק, בפרקליטים ותובעים ושופטים ומנגנוני צדק ומשילות יהיה כאן גם אחרי שבני המשפחה המשחיתה הזו יתפוגגו לענייניהם. האם אפשר יהיה לחזור לסדר היום סתם ככה, ללא הודעה מוקדמת? האם אפשר יהיה לשקם את ההריסות? לאסוף את השברים שהותיר אחריו ה־D9 המטורלל שחרש כאן את הארץ? אני כבר לא בטוח שכן.

שר המשפטים נשא אתמול נאום הסתה שכולו דברי בלע ושנאה משוללי יסוד כלשהו, על המערכת שהוא עומד בראשה. שר המשטרה ("ביטחון הפנים") עשה מעשה דומה, במילים בוטות קצת פחות, על המערכת שהוא עומד בראשה. שני אלה, אמיר אוחנה וגלעד ארדן, אמורים לתת גיבוי לאנשיהם הנושאים בנטל הסיזיפי של אכיפת וביצור שלטון החוק. דבריהם של השניים קשורים קשר ישיר ומובהק לתמליל הלא ייאמן שהביא אתמול גיא פלג מחקירתו של יאיר נתניהו.

הא בהא תליין. נתניהו הצעיר הוא מקור הסמכות, מבוע הגידופים הראשי, מחולל הטירוף הרשמי. על פיו יירק דבר. הוא מעלה את הרף, והם מקפצים ומתאמצים לדלג מעליו. למשמע הגידופים המופרעים של נתניהו ג'וניור (איך הוא ואבנר גדלו באותו מקום?) כמעט כתבתי: "לשמוע ולא להאמין", אבל האמת היא שאין סיבה לא להאמין. תאמינו, חברים, תאמינו. כל המתרחש עכשיו צפוי, מתוכנן ומכוון להחריד. כפי שהתנבא לפני כמעט שנתיים נשיא המדינה, אין לנתניהו כוונה להניח למדינת ישראל להמשיך בלעדיו. הוא ישרוף את המועדון על יושביו. הוא לא ישאיר כאן אבן על אבן.

יאיר נתניהו. צילום: פלאש 90יאיר נתניהו. צילום: פלאש 90

לו זימנו החוקרים לחקירה בור ביוב פתוח ממחנה פליטים מזדמן, הייתה עולה ממנו פחות צחנה מזו שפרצה מלועו של הלהביור מבלפור. הוא מכנה את המשטרה ואת החוקרים "שטאזי" ו"גסטאפו", והעולם שותק. הוא קובע שגדעון סער "אנס וסידר עבודה לנאנסת שלו", ובליכוד דממת מוות. הוא מעליל אפילו על ניר חפץ עלילת דם הזויה ("הרג חייל וגרר את גופתו על פסי רכבת כדי להשחית אותה"), לא פחות, ואין פוצה פה ומצפצף. הוא הופך את מערכת שלטון החוק כולה ל"מאפיה" בהבל פיו המצחין, וזה מתקבל בשלווה סטואית. כמעט במקביל, מתנפל שליחו של מלאך החבלה הזה, האיש המכונה "שר המשפטים", על מערכת המשפט בצורה חסרת תקדים, בעוד "בכירים בליכוד" או "בימין" ממלאים פיהם מים במקרה הטוב, מוחאים כפיים במקרה הטוב פחות.

עיתונאי בולט, שמתפרנס מהדלפות, יושב באולפן הטלוויזיה ודורש חקירת הדלפות מיידית. האיש, שקיבל את ההדלפה על ה"פריצה האיראנית" לסלולרי של בני גנץ באמצע קמפיין, מנסה לנסר את הענף שעליו התקשורת כולה (וגם הדמוקרטיה וזכות הציבור לדעת) יושבת. שר משפטים דורש פוליגרף מיידי לבכירי הפרקליטות בגלל נגע ההדלפות, ואין אף אחד שיבוא ויגיד לו את הדברים הבאים: כבודו היקר, תירגע. אתה שר בישראל. בקש שיכינו לך דוח תקשורת מפורט משלוש החקירות הבולטות האחרונות של בכירי ממשל ושלטון: אהוד אולמרט, אברהם הירשזון ומשה קצב. כשתעלעל בו, תבין ששום דבר לא התחיל בחקירת נתניהו.

נגד אולמרט היו יותר חקירות ויותר הדלפות. יותר תיקים ויותר תמלילים. כמעט הכל הודלף בשידור חי, פעולות חקירה מסוימות דלפו עוד בטרם בוצעו. כנ"ל בדיוק אצל הירשזון וקצב ואם תבדוק תגלה שבכל חקירה אחרת, כולל חקירות שרון ודרעי ומי לא. ככה זה בדמוקרטיה. יש תקשורת, היא מחטטת, היא מפרסמת, היא מדליפה ומשרתת את זכותו הקדושה של הציבור לדעת כדי למנוע אפשרות שהשלטון מעלים ראיות ומחסל פרשיות ומדכא חרויות.

אחר כך, כבוד "שר המשפטים", בקש לשיחה אינטימית את אחד מכתבי המשפט הוותיקים. אם אין לך אמון במכהנים כעת, נסה כתב שפרש. מישהו בכיר מהמערכת. שאל אותו איך זה עובד. הוא יסביר לך: מספר ההדלפות שיוצאות מהפרקליטות ישירות - שואף לאפס. זו עובדה מקצועית שאין עליה עוררין. ההדלפות מגיעות מעורכי הדין, וזו הייתה הסיבה המרכזית לכך שנתניהו התעקש שחומרי החקירה לא יועברו לעורכי הדין לפני הבחירות הקודמות. אחרי שתעשה את שני הדברים האלה, כנס שוב מסיבת עיתונאים דרמטית בשש בערב, ותתנצל.

אני יודע שזה לא יקרה. הדבר היחיד שמעניין את אמיר אוחנה, שיכול היה להתמנות לשר משפטים רק בצפון קוריאה או בישראל, הוא לרצות את אדוניו ושולחיו. אה, וגם לשחק אותה בפריימריז. אחרי מיצג האימים של מאי גולן בסוף השבוע, צריך לשנס מתניים ולהרים את הרף, שהפך להיות עמוד הקלון של כולנו.