מה עושים בגארבג’ טיים: לנשיא רונלד רייגן היה כישרון גדול לטבוע אמרות כנף שיש להן חיי נצח. באחת מהן אולי ראוי להשתמש דווקא בישראל, דווקא עכשיו. “מהן המילים המפחידות ביותר בשפה האנגלית?”, שאל רייגן, ומיד גם נתן תשובה: “אני מהממשלה ואני כאן כדי לעזור”.
 
כבר יותר משנה שאין בישראל ממשלה מתפקדת. כבר שנה שאנחנו לא מקבלים עזרה. לפחות לא באותה רמת פעלתנות שהכרנו בעבר. תראו כמה טוב זה עושה לנו. אף אחד לא מבזבז על פרויקטים מיותרים. אף אחד לא נוקט יוזמות מיותרות. אף אחד לא משגע אותנו בחקיקה מיותרת. בינתיים, הזמן עושה את שלו. הממשלה מתאיידת, האזרחים מתרגלים, פה ושם רשויות מקומיות לוקחות את המושכות. רציתם תחבורה ציבורית בשבת? התחננתם, פניתם, מחיתם, צעקתם – לא עזר. עכשיו פתאום מתרקמת תוכנית, ואוטוטו נדמה שתתממש, והממשלה לא כאן כדי להפריע. היא עסוקה בבחירות, ובמשא ומתן עקר שאחרי בחירות, ובעוד בחירות, ובעוד משא ומתן, מי יודע עד מתי.
 

כמובן, לא צריך להגזים בעליצות. יש צורך בממשלה, ויש גם לא מעט תוצאות שליליות להיעדרה של רשות מתפקדת כבר חודשים רבים כל כך. יש העניין הזה עם הגירעון, שלא נסגר. בסופו של דבר, הגירעון הזה ינחת לנו על הראש. יש בטח איזה מיזם חשוב או שניים שאי אפשר לסגור. אבל למה לראות תמיד את חצי הכוס הריקה? כמו שלא מצטערים על ישיבה שהתבטלה או על מבחן שנדחה, גם אם ברור שבעתיד נצטרך לחזור ולשבת, או להיבחן, כך לא ראוי להצטער על המנוחה המסוימת שקיבלנו מהנודניקים בירושלים. קיבלנו מנוחה? כדאי לנצל אותה. אם לחזור לציטוטים מוכרים מהפוליטיקה העולמית (מקור הציטוט הזה מיוחס לווינסטון צ’רצ’יל, אך עוד רבים השתמשו בו): “לעולם אל תבזבזו משבר טוב”. קרי אין ממשלה, אולי זה הזמן להתפרע ולקבוע כמה עובדות שאחר כך יהיה קשה לשנות (ראו ערך: תחבורה ציבורית, אבל אפשר לחשוב על עוד רעיונות).
 
ואם כבר הגענו לזה, משבר פוליטי מתמשך הוא גם זמן מתאים להתנתק. נסו שבוע בלי תוכניות אקטואליה, בלי ראיון עם גלעד ארדן, בלי פרשנות של ברדוגו, בלי תגובה של צוות התגובות, בלי רם בן ברק, בלי אחמד טיבי, בלי עודד בן עמי מפטפט עם עמית סגל, בלי תמלילי חקירות נתניהו, בלי מתקפות של השר אוחנה, בלי נזיפות של פרשננו מוטי גילת. ממילא, כל מה שהממשלה עושה עכשיו, ומה שעושים כל יריביה, זה לברבר את עצמם לדעת. בספורט מכנים את מה שקורה עכשיו ״גארבג’ טיים״, ומי שיש לו חיים עוזב בשלב הזה את המרקע ואת השידור החי ופונה לענייניו. הרי זה לא באמת חשוב אם אוקלהומה תנצח את גולדן סטייט בפער של 25 נקודות או של 28 (השני הוא הנכון). 
 
הנה, גם אנחנו יכולים לעזוב את המסך. שבוע, שבועיים, השחקנים ימשיכו להזיע מול השאלות של אסף וקלמן, ימשיכו לקלוע, אבל תוצאה לא תהיה. לא בקרוב. ואגב, אם תהיה – אתם כבר תדעו. מישהו יטרח ויספר לכם שיש ממשלה, ואתם תוכלו לשמוח, או להתעצב, או להתרגז, לפי המצב. כך או כך, בינתיים הרווחתם שבועיים. 
 
ברור שרייגן טעה בהתנגדותו הרטורית הנחרצת לפעילות ממשלתית, בהצגת הממשלה כאויב הציבור. הממשלה איננה אויב הציבור, היא שליחתו הנחוצה לפעמים. ובכל זאת, אין זה מקרה שהסנטימנט המשועשע של רייגן סייע לו לנצח בבחירות פעמיים. כמותו, כולנו מרגישים לפעמים שטוב יותר שהממשלה לא כאן. וכולנו מרגישים שכאשר היא כאן היא יותר מזיקה מעוזרת. ולכולנו מתחשק לפעמים פשוט לשכוח ממנה, להתעלם ממנה, להירגע ממנה. הנה, יש הזדמנות. נסו לנצל אותה.