כאשר עוקבים אחרי המתרחש בפוליטיקה הישראלית דרך מסך הטלוויזיה או מבעד לעמודי העיתונים, עלול להיווצר רושם מוטעה שכל המערכת דורכת במקום. זה חודש וחצי מדברים על אותו דבר בדיוק, הכותרות אותן כותרות והססמאות אותן ססמאות. כולם משווקים אחדות - אך אין זכר לאחדות. כולם קוראים לקחת אחריות לאומית, למנוע אסון ולהקים ממשלה - ואין שמץ של התקדמות במו"מ הקואליציוני. הכל נראה הזוי לחלוטין, אם מסתמכים על ההצהרות הפוליטיות בלבד.
 

ואולם לא אלה פני הדברים אם יורדים לפרטים. מספיק להסתובב כמה שעות במסדרונות הכנסת (כן, היא חיה וקיימת גם כשאין בה קואליציה ואופוזיציה) כדי לזהות תהליכים ולהתרשם מהתזוזות.
 

השבוע פגשתי בכנסת את אחד החברים של גוש ה־55. הוא היה מוטרד ולא שידר אופטימיות יתרה. "מתווה הנשיא כבר מת, אין מה לדבר עליו עוד. וכאשר נתניהו עצמו חוזר על הססמה 'אני בעד המתווה כי אני בעד האחדות' - גם הוא יודע שאין יותר מתווה ואין אחדות. הוא כבר מכשיר את הקרקע לקראת מערכת בחירות שלישית". כאן הפוליטיקאי נעשה עצוב עוד יותר. ואפשר להבין ללבו. למעט מקורבי נתניהו, איש במשכן הכנסת אינו מוכן לשמוע את המילה הארורה "בחירות". אחרי שנה שלמה של שתי מערכות רצופות, כולם עייפים ומפוחדים מהליכה נוספת אל הלא נודע, אל הציבור הכעוס שכבר מאס בקומבינות של הפוליטיקאים ובהיעדרה של ממשלה ושל יציבות פוליטית.
 

אין מדובר בדעת מיעוט או בפרשנות אישית של פוליטיקאי משועמם. בימים האלה הפוליטיקה הישראלית סובלת ממין פיצול אישיות: לכאורה המערכת בעיצומם של ניסיונות להקים ממשלה - מפלגת כחול לבן עובדת קשה, הצוותים מקיימים פגישות, בני גנץ עשה סבב טלפונים וכעת פנה לסבב פגישות אישיות. אך כל זה - לכאורה. סרק, סרק.
 

מתחת לרדאר מתנהל שיח פוליטי אחר, שונה לחלוטין: כולם בדריכות מלאה לקראת נובמבר ושני אירועים בו שעשויים לשנות את התמונה: החלטת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בתיקי נתניהו, ופקיעת המנדט של כחול לבן להקמת הקואליציה. אלה הפקטורים שיקבעו את עתידה הפוליטי הקרוב של ישראל; הם - ולא מפגשי מו"מ המתקיימים רק כי אי אפשר שלא לקיימם. אם אתם מחפשים המחשה אידאלית לביטוי "יצא ידי חובה" - ראו את מה שקורה בכפר המכביה כאשר הצוותים מתכנסים בחדר המו"מ, ביודעם שייצאו בלא כלום.
 

שני קולות
 

לנתניהו סיבות טובות לחשוש מהעתיד הקרב ובא. אך עוד בטרם אמר מנדלבליט את דברו, נתניהו רואה סכנה פוליטית מיידית באיזון הכוחות בין מחנה הימין למחנה כחול לבן. גוש ה־55 חזק ומאוחד - זה אחד המקרים היחידים שבהם אין מדובר בססמה פוליטית אלא באמת לאמיתה. היתרון שהגוש מקנה לנתניהו קל ושברירי מאוד. בימי המנדט של גנץ די ברוב רגיל בהצבעה במליאת הכנסת כדי שתקום קואליציית מיעוט. מספיק שהרשימה המשותפת תימנע. שני קולות בלבד מפרידים בין כחול לבן לבין הקמת הממשלה.
 

"לו במקום גנץ היה עומד נתניהו, כבר מזמן היו שליחיו עובדים שעות נוספות כדי לגייס ח"כים מהספסלים האחוריים של הליכוד", אמר לי פוליטיקאי בעל ניסיון שמכיר היטב את ראש הממשלה. "גנץ חייב לדעת לפעול ולהפתיע. להיות ממלכתי הוא יודע, וזה נחמד - אבל בעת הזאת הוא חייב להפסיק את הממלכתיות ולהתחיל להיות פוליטיקאי. הגיע הזמן שיעשה תרגילים, שיפנה לאנשי הליכוד ויפתה אותם בהצעות פנטסטיות כדי להעבירם אליו ולזכות ברוב. זה מה שעשה נתניהו באביב, כאשר ניסה להקים ממשלה: הוא שלח שליחים לח"כים צעירים וזוטרים והציע להם תפקידי שרים בממשלה. זה גם מה שהיה נתניהו עושה כעת - וסביר שגם מצליח בכך. לליכוד נשאר רק לקוות שגנץ לא יצליח להיות נתניהו".
 

בליכוד טוענים כי גנץ כבר עושה את זה וכי יש מי שקיבלו הצעות - גם בליכוד וגם בכלל גוש ה־55. עד תום המנדט שניתן לגנץ להקמת קואליציה, ב־20 בנובמבר, יש לנתניהו סיבה שלא לישון היטב בלילה, ולהתפלל שאיש לא יתפתה להצעות.

אביחי מנדלבליט. צילום: רויטרסאביחי מנדלבליט. צילום: רויטרס

 

הפרומו של אוחנה
 

ואז זה יגיע. לפי ההערכה הרווחת, מנדלבליט יפרסם את החלטתו באמצע נובמבר. מבחינת הלו"ז הפוליטי, יש הבדל אם ההחלטה תפורסם ב־15 או ב־21 בחודש. ב־20 בנובמבר יפוג כאמור תוקפו של המנדט שניתן לגנץ. אך ההבדל הזה מסתמן כתיאורטי, כי ההנחה היא שיוגש כתב אישום כזה או אחר, עם סעיף שוחד או בלעדיו - אבל משהו יהיה. אומנם במפלגת כחול לבן חלוקות הדעות בנושאים השונים, אבל בדבר אחד יש שם תמימות דעים: המפלגה לא תשב עם מפלגת הליכוד כאשר בראשותה עומד מישהו שהוגש נגדו כתב אישום. לכן, גם אם גנץ שקל ברצינות לפני זמן לא רב את אופציית האחדות לפי מתווה הנשיא, כעת היא כבר לא קיימת. חבריו למפלגה אומרים לו: "חכה, אין לאן למהר. החלטת היועמ"ש תתפרסם בתוך שבועיים־שלושה, ואז תתבהר התמונה". וגנץ לא ממהר.
 

נתניהו כעת בעיצומן של ההכנות לקראת החלטת מנדלבליט. אחרי השימוע הוא קיבל את חוות דעתם של עורכי דינו ומתארגן לפיה. לא במקרה השמיע השבוע שר המשפטים אמיר אוחנה מהליכוד הצהרה חריפה נגד "הפרקליטות בתוך הפרקליטות". הוא דיבר לא רק בעקבות החרמת הטלפונים של יועצי התקשורת של נתניהו; דבריו נגד "החונטה המשפטית" היו קדימון לקראת פרסומה של החלטת מנדלבליט. אנשים שדיברו עם נתניהו בשבועות האחרונים טוענים כי הוא בטוח שינצח במשפט ונחוש להילחם עד טיפת דמו האחרונה. 
 

היום שאחרי
 

בליכוד מעריכים כי מכל האפשרויות המונחות על השולחן, נתניהו מעדיף מערכת בחירות שלישית. אמר מי שאמר כי ב־17 בספטמבר "ביבי פשוט לא קיבל את התוצאות, את העובדה שלא הצליח לגייס יותר קולות ולקבל די מנדטים להקמת קואליציה ללא ליברמן. הוא מאמין שבפעם השלישית הוא יביא לקלפי את כל מצביע הליכוד שבמדינה באותו היום, שהחרדים שוב יקבלו את 16 המנדטים שלהם ושכוחם של כל השאר יירד כי שיעור ההצבעה יהיה נמוך. הבעיה היא שבליכוד אין מאמינים בתרחיש הזה ולא רוצים להתאבד פוליטית, בזוכרם את אותם ח"כים בכנסת ה־21 שנתנו לביבי לפזר את הכנסת ולא חזרו לכנסת ה־22. זה לא יקרה שנית".
 

לפי ההערכות, לקראת החלטת היועמ"ש מתארגנים מתחת לפני השטח שני מחנות בליכוד: מחנה גדעון סער ומחנה יולי אדלשטיין. אם יוחלט להעמיד את נתניהו לדין, תוגש לו הצעה מתוך המפלגה: להישאר בתפקיד היו"ר, אך לפנות את מקומו כמועמד לראשות הממשלה. 

מדובר בהערכות בלבד. בפועל, קשה לדמיין שבליכוד, בהרכבה העכשווי, יימצא מי שיוביל יוזמה כזאת, שיעז לגשת לנתניהו ולהציע לו שיפנה את מקומו, אפילו באופן זמני.
 

תרחיש אחר, שנדון מחוץ לבלוק הימין־החרדים, הוא שאנשי הגוש - ולא הליכודניקים - יהיו מי שיסיקו את המסקנות אחרי החלטת מנדלבליט, ייגשו לנתניהו ויגידו לו שהמערכת והמדינה לא יסבלו עוד מערכת בחירות, ושהגיעה השעה לקבל החלטות קשות. 

זה מה שקורה בעולם הפוליטי הרחק מהזרקורים ומעיני המצלמות. לפי התמונה הרשמית, המו"מ הקואליציוני נמשך בינתיים וההודעות לתקשורת מתפרסמות בהתאם לכך.