בימים שבהם הרב של קהילת "ברבוניה", האדמו"ר עזרא מרמלשטיין זצוק"ל היה יושב בפינת הבר ומרצה את משנתו לצאן מרעיתו המסטול בצהרי היום, היו רבים משתאים מהידע הרב של רבם ומורם בכל נושא הקשור לעניינים פוליטיים מצחינים מאז קום המדינה. הם היו נפעמים מהידע הרב שלו בכל תחומי הספורט, לא האמינו כשסיפר להם עלילות מסמרות שיער (למי שיש) על מלחמות הכנופיות של העולם התחתון בארץ הקודש, וכמובן היו המומים מיכולת הספיגה של גופו החולה בכל הקשור בשתיית מי־אש (וויסקי בלנטיין) ועישון ג'וינטים נון־סטופ, הרגל שאותו סיגל לעצמו מאז הפסיק לעשן סיגריות רגילות.
 

לקראת סוף דרכו בעולמנו המסריח, כשעמד לנסוע לשווייץ כדי לסיים את חייו באופן חוקי בעזרת כוס רעל משובח במרפאה מקומית, ניהלתי איתו שיחות נפש במרפסת חדרו בבית האבות בקיבוץ גן שמואל. באחת הפעמים, ברגע של גילוי לב אומר לי עזרא - ואני משתדל לצטט מילה במילה - "תשמע, זהבי, אני לא יכול לומר על עצמי שהייתי בן טוב להוריי, שהייתי בעל טוב לאשתי, בן זוג טוב לבת זוגי, אבא טוב לילדיי, סבא טוב לנכדיי, לא! לא הייתי מודל לחיקוי, אבל אני סבא ואבא ובן זוג דואג. אני דואג למשפחה ולחברים שלי, ואני דואג למדינה שלי. 
 

"אני רואה בטלוויזיה את הפוליטיקקים - ואני יודע לזהות עבריינים, אפילו שעין אחת שלי מקולקלת לגמרי. כמעט כל הפוליטיקאים הם המיץ של הזבל, דואגים לתחת שלהם ולסביבה הקרובה להם. הם ימכרו בשביל כבוד וכסף את כולם. הם נבלות, הם מושחתים. אנשים כמו יוסי שריד, שולמית אלוני ולובה אליאב כבר אין בפוליטיקה. הלכו, מתו, לא השאירו יורשים". 
 

עזרא משתעל שיעול נורא, נאנח מכאבים, מבקש שאצית לו עוד ג'וינט של קנאביס רפואי. את השיחה הזו במרפסת בית האבות בקיבוץ סיכם עזרא בחרחור. הוא סימן בידו, שאותה בקושי הרים, תנועה של חיתוך על הצוואר. "רק גיליוטינה בכיכר רבין תפתור את העניינים", אמר בקול חלושס.
 

כשצפיתי במוצאי שבת בתוכנית "המקור", שבה הביא רביב דרוקר את ההקלטות של הצמד ביבי–נוני, זה הזכיר לי שיחה של שני ראשי משפחות פשע על אזורי שליטה. אז גם נזכרתי בעניין הגיליוטינה. כשביבי נשמע בהקלטות אומר לנוני: "אתה בא להפיל אותי, אפתח עליך בכל הכלים שיש לי", נשארתי המום.

אני נזכר בציטוטים של דון קורליאונה ושל הסופרנוס. המיקס גריל של הון־שלטון־עולם תחתון־עיתון טרם חדר למוחות של רוב הציבור, המגלה אטימות וממשיך לשבת בהמוניו מול הטלוויזיה ולצפות בתוכניות ריאליטי, בזמן שבכל העולם הגדול יוצאים ההמונים לרחובות למחות נגד עוולות חברתיות, שחיתות שלטונית והתנהגות מאפיונרית של ראשי מדינה.
 

ביום ראשון התכנסו בבר של "ברבוניה" כמה עשרות מוקירי זכרו של המנוח האדמו"ר עזרא. מתחת לקיר המוות ערכו שולחן גדול עם כל טוב דגת הארץ, שרציה, סלטיה ומשקאותיה. שנתיים חלפו מאז ישבו אותם עשרות בבר והאזינו בשידור ישיר משווייץ כיצד לצלילי לאונרד כהן ואריק איינשטיין זצ"ל עזרא נפרד בטלפון מעובדי הבר והחברים, כשחלק משבט מרמלשטיין מקיף אותו בשווייץ הרחוקה בזמן שהוא לוגם את הכוס הראשונה, ולאחריה את השנייה והרעל מכריע אותו ומשחרר אותו מכאביו ומסבלו. 
 

אני מביט על קיר המוות שבו מככבת בגדול תמונתו של עזרא, מוקף בתמונות של חברים שהיו מיושבי משרץ האלכוהול והשתחררו מהעולם בטרם עת. למשל של זקן השבט דובצ'ק האגדי, שהלך קצת לפני עזרא, כמה ימים לפני יום הולדתו ה־96. רווק נצחי, חובב נשים, מזון ואלכוהול, שהקפיד מדי יום בצהריים להגיע ל"ברבוניה" נוהג בטרנטה הישנה שלו. טיפוס שגם בסרטים לא מוצאים כמוהו. 
 

אני מביט בתמונה של גדי שצ'ופק שפי, שהיה מפקד שייטת 13 והייתה לו מסעדה מתחרה ל"ברבוניה". שפי השתחרר מעולמנו האכזר בניכר, בתאילנד הרחוקה, בנסיבות שעד היום לא ברורות לגמרי חוץ מהעובדה שנמצא בבית מלון בארץ המלוכסנים בלי אוויר בריאות.
 

חנוך מהשב"כ, בן אדם טוב לב שטרם הגיע לגיל 50 והלבלב דפק לו את הצורה. ליווינו אותו חודשים במחלה הארורה עד שנגאל. מקיר המוות משקיפה עלינו תמונתו של מיכה קירשנר, הצלם האציל, שגם אותו חטף במהירות מר סרטנוביץ' המחסל הלאומי, לפני שנפרד מחבריו לפרלמנט יום חמישי. 
 

שורות שורות על הקיר הם תלויים, נושמים את אדי האלכוהול שאותו אינם יכולים לשתות, ומריחים את ענני העשן שאותו אינם יכולים לספוג. יגאל, המכונה "קו ארבע"; יעקב "עננים"; יוסי יערי, הנשמה הירושלמית הטובה; אורי "כדורסל" שלף; סיקלט "רמאויות"; יהודה הדילר - כולם מקיפים את עזרא על הקיר. ויש כבר אנשים מבין אורחי "ברבוניה" שיודעים שקצם קרב ומבקשים כבר עכשיו שישאירו להם מקום שבו יתלו את תמונתם. 
 

בצוואתו ביקש האדמו"ר עזרא שגופתו תישרף והאפר ייזרק לים. "אני אכלתי כל חיי דגים והתפרנסתי מהם, עכשיו הזמן להחזיר להם קצת, שיאכלו אותי". לבת זוגו, מזל, היה קשה לבצע את הצוואה. אחרי התייעצויות הסכימה לזרוק לים חלק מהאפר וחלק השאירה אצלה בבית, ליד המיטה.

מזל, בת זוגו של עזרא, שופכת את עפרו לים. צילום: נתן זהבימזל, בת זוגו של עזרא, שופכת את עפרו לים. צילום: נתן זהבי


הרבה אנשים מרגישים שהמצב חרא. מאבדים אמונה, מדברים על פספורט זר, מדברים על זה שהילדים שלהם שהם כבר בני 20 פלוס מחפשים את העתיד במקום אחר. בסצינת הלילה כמויות המריחים שורות גדלה לממדים מפחידים, כמויות ההרוגים והפצועים בתאונות דרכים כבר מוגדרת כ"מגיפה". 
 
חדרי המיון והמחלקות הפנימיות מפוצצים, וכתוצאה מהלחץ ומהמחסור בתקנים ובמיטות אשפוז יש רופאים שדורשים על הכרזת מצב חירום רפואי. נוער בסיכון הזקוק למוסדות טיפוליים נשאר ברחוב כי אין מקום! פשוט אין מיטות פנויות גם במוסדות האלו. על היריות, הפיצוצים והשלכת רימונים בכל רחבי הארץ כבר נמאס לשמוע. אין ספק שגם המשטרה זקוקה לאשפוז וטיפול, ואין מושיע.
 
אחת השאלות היותר נשאלות ברחוב הישראלי היא "מה יהיה?" 
"מה יהיה" הוא גם שיר שכתב שיקו בוארקי, תרגם אהוד מנור וביצע מתי כספי. תשירו, זה יקל עליכם.
 
"הוי מה יהיה מה יהיה
תגידי מה יהיה כאן איתי ואיתך
הבטיחו אגדות לי ולך לי ולך
ולא קיבלנו כלום מכל מה שהובטח
סיפרו לי על עולם בלי שום צל של ענן
סיפרו לי על נסיך וסוסו הלבן
אמרו שאהבה היא טובה היא טובה
אמרו תביט ישר בתקווה בתקווה
ואין לי שום מושג מה יהיה מה יהיה
אך בלבי אני עוד רוצה מקווה
שלא הכל אבד, שנחיה כאן לעד
באושר ובעושר.
 
הוי מה יהיה מה יהיה
תגידי מה יהיה כאן איתי ואיתך
ניסיתי לחפש את כל מה שהובטח
אך לא קרה לי נס, זה סיפור לא מוצלח
ניסיתי לבקש קצת יותר קצת יותר
אמרו זה מה שיש אז תלמד לוותר
חשבתי על ביתי על אבי על אמי
חשבתי שאמשיך לחפש בעצמי
ואין לי שום מושג מה יהיה מה יהיה
אך בלבי אני עוד רוצה מקווה
שלא הכל אבד, שנחיה כאן לעד
באושר ובעושר.
 
הוי מה יהיה מה יהיה
תגידי מה יהיה כאן איתי ואיתך
הביטי איזה קור, איזה גשם ניתך
מתי זה יעבור, זה נמשך זה נמשך
זוכרת כל סיפור, כל מילה כל מילה
חוזר על כל מילה כמו תפילה כמו תפילה
אסור להתייאש ואסור לעזוב
צריך להתעקש וצריך לאהוב
ואין לי שום מושג מה יהיה מה יהיה
אך בלבי אני עוד רוצה מקווה
שלא הכל אבד שנחיה כאן לעד
באושר ובעושר".
 
אני מהמר עם כל מי שמוכן להמר, שכשהוא קורא את המילים ומפזם את השיר הוא אומר לעצמו: "וואללה, זה שכתב את השיר הביא אותה בול למצב".