סתיו עכשיו. אני לא צריך חזאי כדי שיגיד לי את זה, יש לי מפרקים שמאותתים על כל שינוי במזג האוויר. כשאני יורד לקפה ואני שקט מדי, יוסי מזהה מיד שהכתף מציקה לי.
"אתה צריך לבוא למים, אני אתקן אותך", הוא אומר. 

"יוס, תעזוב אותי. איפה המשחה הזו שגנבת מאיזה מוסך בשטחים? תביא לי אותה, אני אמרח ויהיה יופי". 
הוא לא נשבר. "המשחה מתאילנד. למה אתה מלכלך? אבוא אליך בערב לטפל בך. עד אז תשתדל לא להתרגז. עצבים זה לא טוב". 
שימון הגמד מסתיר את הוודג' עם העיתון ומתפוצץ מצחוק. "שוב פעם אתה נותן לגרז'ניק הזה למרוח עליך את כל ההמצאות שלו? תראה מה כתוב בעיתון: אישה בת 50 איבדה את הראייה אחרי שימוש יתר בקולגן. אתה זוכר שהוא אמר לנו למרוח את זה מתחת לעיניים? הבנאדם משועמם, קורא שטויות באינטרנט, ואתה מרים לו ועושה ממנו גאון. תמשיך, אין לי בעיה, רק לא לבוא אליי להתלונן אחרי זה. אני ממליץ על רופא מומחה, אבל תמשיך להקשיב לו. אין לי בעיה". 
אצל רופא כבר הייתי. הוא המליץ על ניתוח והבטיח שאחרי שלושה חודשים של שיקום אהיה כמו חדש. אבל הוא נראה לי זחוח מדי, כמו אלו שבאים לקפה עם אורגן חשמלי ממש חדש, שרק לפני רגע נפל מהמשאית ודורשים 200 שקל, אבל כשבני מתעקש, הם נותנים לו ב־50. יש לו כבר ארבעה כאלה, כי הוא אוהב לקנות, אבל רק את הפעולה של הקנייה. בסחורה הוא מואס. 

# # #

יוס הגיע אליי בערב עם השיקוי הכחול, מרח אותו על הכתף והשכמה השמאלית, ועיסה במרץ. "שים, שים לי נהריה־הפועל תל אביב, בוא נראה את העגלות האלה". 
כיפוש ברחה למטבח מהריח המזעזע של המשחה. "מאמי, קח את יוסי לחדר, זה מסריח לי את כל הבית", ביקשה. 
אמרתי לה שהיא צריכה להתבייש. "מה קרה לך, כפרע? זה יוס ערבב כל מיני זבלים ביחד, הוסיף צבע מאכל כחול, כפי שלימדו אותו בגוגל. ואני השפן ניסיונות שלו. אבל אם לא יכאב לי, אין לי בעיה". 
היא לא התלהבה מההסבר. "כשיש כאבים כרוניים הולכים לרופא, לא משחקים במשחות ומסז'ים. אבל תעשה מה שבא לך, אני מכינה לכם פסטה".
יוס המשיך להתלהב ולש לי את הכתף במרץ. חבל רק שג'רל מקניל וטוני גפני מנהריה פירקו את הפועל תל אביב. "איזה זבלים", הוא אמר. "יואו רון, עליתי על זה. הנה בונקל'ה ממש על העצם, כבר אני מפרק את הסתימה". 
הסתובב לי הראש, אבל עוד הספקתי לומר: "יוס, חתיכת דביל, זה לא בונקל'ה, זה העורק בצוואר, ואתה עוד רגע שובר לי חוליה בעמוד השדרה הצווארי. הרגת אותי, תן לי לנשום". 
אבל הוא המשיך. "אתה יודע מה הבעיה שלך? שאתה מקשיב לשימון שאומר שאני רופא אליל. תן לי לעבוד ותהיה בשקט. איך אתה אומר? יוסי גאון במים". 
"יוס, אבל אנחנו ביבשה עכשיו, חתיכת דביל. כואב לי נורא ויש לי בחילה". 
"רון, תשתוק. כבר אני מסיים".
 
# # #

לא רק הכתף, כל הגוף כאב לי אחרי הטיפול. היה לי חם, הזעתי וראיתי כוכבים. כיפוש סיימה להכין את הפסטה. "מאמי, איזו גבינה אתם רוצים, פרמז'ן או פקורינו?", שאלה. 
לפני שהתחלתי לחשוב על תשובה, יוס הודיע שהוא הולך, כי רונית התקשרה לשאול איפה הוא. כן, שמעתי אותה גם מתלוננת: "חודש אני מבקשת ממך מסז' ואתה אומר שיש לך שתי אצבעות פרוקות. אבל בשביל רון הידיים שלך בסדר? אוקיי. נדבר בבית". 
"נו, מה אתה אומר עליה?", הוא שאל, "היא לא מבדילה בין מסז' לרפואת חירום". 
לא הגבתי. שכבתי על הספה ברמת תפקוד אפס, לא היה לי כוח ללבוש חולצה. 
"תקשיב לי, מחר אני בא שוב", הבטיח יוס, "אחרי זה נמשיך במים. אני מתקן אותך, אל תדאג". ואז הוא הלך לרונית, ואני שכבתי שם דומם. 
"מאמי, האוכל יתקרר. תאכל", אמרה כיפוש. אני הרי עובד בלרצות אנשים, זו המומחיות שלי בחיים. אז בקושי רב הצלחתי להתרומם וניסיתי לאכול. ואז הקאתי את נשמתי. 
כשחזרתי לסלון מצאתי את כיפוש עם משקפיים, מתייעצת עם ד"ר גוגל על האפשרויות של פינוי למיון. "אתה נראה לא טוב", היא פסקה, "אני מנסה לברר לפי הסימנים אם אתה מפתח התקף לב או אירוע מוחי. נראה לי שאת שניהם. אגב, מחר אני קובעת לך תור לאורתופד מומחה לכתף. אני מזהירה אותך: אם לא תלך,  אתרגז מאוד". 
לפעמים אני שואל את עצמי אם היא אמיתית או מתבדחת. ראבק, אני מבוגר ממנה בעשור, רכבות כבר עברו עליי, והיא מתייחסת אלי כאילו אני גיאצ'ו, שהוא בן 7. אבל אני מבליג, כי אני לא טוב בעימותים עם נשים. גם כשאני אומר "יופי", זה נשמע לחלקן כמבוא לאיום. 
אז אמרתי לה שתמלא את האמבטיה עם קצף של פינוק אדום וכחול, זרזיף של בת אורן ולחיצה חזקה על בקבוק הדרמפון. "כיפוש, די להתחפש לדוקטור דוליטל. זו בסך הכל אלרגיה לחומרים שיוסי מרח עליי, כשאני אתנקה אני ארגיש יופי. אגב, תקליטי לי את הכדורגל לבינתיים. זה חשוב לי". 
ובאמת פעולת ההשריה במים חמים וקצף מלטף ולאחריו קרצוף הגווייה התגלו כתרופה לשיקוי הפלא של הדביל. הרגשתי יותר טוב, והכי חשוב שלא עישנתי כמה שעות, כי פחדתי להתפגר. 

# # #

למחרת התקשר יוס על הבוקר. "איך אתה מרגיש? אני בדרך אליך", הוא הודיע, ולי לא היה נעים לספר לו שהתמוטטתי, אז אמרתי לו שהבראתי כליל ושאני אפילו יכול להרים משקולות. 
"לא, זה לא טוב. אני צריך עוד טיפול", הוא פסק. "אגב, שכחתי אצלך אתמול את המשחה. תגיד לי מתי אתה מוכן ואגיע". 
אז לפני הכל איתרתי את הבקבוקון וזרקתי אותו לזבל. הוא עוד יהרוג מישהו עם ההמצאות שלו. מילא אני, סוס לשעבר, אז איכשהו אני שורד, אבל מישהו יגמור עם החומר הזה לא טוב. 

# # #

משכתי יום, כלום לא עזר, הכאב לא רצה לעבור למישהו אחר. הסטרס אכל אותי לאט. הצפייה בעדותו של יאיר נתניהו בחקירת משטרה לא ממש שיפרה לי את המצב רוח. יושב ילד בן 28, קורא לשוטר "גסטפו", "שטאזי", מאשים יריב פוליטי באונס, מאשים את המשטרה שהיא יודעת ולא עושה כלום - והחוקר עשוי כנראה מפלדה. כי עובדה, הוא לא התרומם והוריד לו פצצה לפרצוף רק כדי שיסתום את הפה. 
 
עברתי הכשרות בחיי, כולל קורס שוטרים וקורס חוקרים. אני באמת לא כל כך פראייר כפי שאני נראה, ראיתי בחיי עבדאיית קצת יותר גדולים מהילד הבלתי־אפוי־דיו שמתיימר להיות מעורב בהחלטות קרדינליות בניהול המדינה. ראיתי את טובי החוקרים בכוחות הביטחון מנהלים שיחות עם עבריינים ועם חשודים בפח"ע - אף אחד מהנחקרים לא התנהג כמו יאיר נתניהו. גם אני בהזדמנויות שונות כשנחקרתי, השארתי את הפוזה מחוץ לחדר. עניתי באדיבות, כי חוקר הוא לפני הכל אדם עם כבוד עצמי וכבוד מקצועי. וישנם מקרים שבהם שווה לאכול "תיק ירוק" ולבלות במח"ש, לחטוף עיכוב דרגה כעונש מינימלי, רק כדי לא להתבזות על ידי ילד שמתנהג כמו גנגסטר צעצוע ומשוכנע שהשמש באמת זורחת לו מהתחת, כי הוא הילד של רה"מ נתניהו. 
 
לילד־של יש כנופיית מעריצים. ואם מאן דהוא מצייץ בגנותו של נסיך הכתר, הם מיד מתגייסים להגנתו עם מסכת ציוצים פוגעניים ברמת האונס ההומו־סקסואלי, כמובן עם שיוך לערבי כאנס. זיגמונד פרויד אולי היה קובע שמדובר בערימה של ילדים בלתי־אפויים־דיים, שטרם חצו את השלב האנאלי בילדותם. אבל תכלס זו הדרך שבה הימין הילדותי, שתומך בנסיך הכתר, מגיב לאלו שלא סובלים את המציאות שבה הציבור נאלץ לממן טפיל צעיר, שמשוכנע שהכל מותר לו. 
 
השכנוע העצמי הזה מתבטא גם אצל עוזריו של בנימין נתניהו, החשודים בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר. לא אתייחס לראיות שצברו החוקרים, כי אין לי מושג מה יש או מה אין. אני רק שואל את עצמי מה יקרה ליונתן אוריך, לעופר גולן ולטופז לוק, אם יצטרכו לממן הגנה משפטית, אם וכאשר יוגש נגדם כתב אישום. מדובר בהוצאה עצומה של מאות אלפי שקלים, ותיתכן גם השבתה מעבודה ומיצירת הכנסה. מי בדיוק יסייע להם באותו שלב בחייהם? משפחת נתניהו? 
 
נראה לכם מצב שבו הגברת שרה, נסיך הכתר יאיר והאבא, שהוא גם רה"מ מכהן לעת עתה, יישבו לארוחת ערב (חמגשית לכל אחד עם פתיתים ברוטב דלוח שהכינה טבחית מרוקאית שרוצה להרעיל אותם, לכאורה כמובן) ואז אבא יאמר מה שעובר לו בראש: "רבותיי, יש לנו בעיה. החבר'ה שלנו בצרה, צריך לסייע להם. אני מתכוון למכור את הדירה בירושלים כדי לממן להם עורכדינים. אני לא יכול להפקיר אותם, הם היו נאמנים לנו ואכלו תיקים בשבילנו".
 
תהיה דממה בשולחן. הפנים של הגברת יתכרכמו, יהיו לה טיקים בלתי רצוניים באף, ואז עלולה להישמע צווחה בשולחן, אחרי שהיא תשליך את הסכו"ם מהפלסטיק, כי הם נורא עניים ונאלצים לאכול בחד־פעמי. "לאאאאאאא. אתה לא נוגע בכסף שלנווווווו. מה פתאום לממןןןןןן, אתה ראש הממשלה הכי טוב של העם היהודי לעולמיםםםם. הם עשו רק מה שצריך כדי לסייע לראש הממשלה הכי טוב לעולמיםםםם, וזהו. אם הם צריכים כסף, תפנה לבן דוד נתן שייתן להם כמה לירות, או לבן דוד דוד שמרון והשותף שלו מלכו. הם עשו מיליארדים עלינוווווו, עכשיו שישלמו על עורכדינים ומה שצריך. הבנתתתתת?" 
ביבי יישב בשקט, כי הפחד משתק, והיא עלולה לאבד את זה. המאבטח מחוץ לבית המלכותי בבלפור יתריע למפקדיו על ההתפתחות הסוערת. 
 
ונסיך הכתר יאיר יישא נאום קטן. "אתה חלש, אבא", הוא יאמר, "תמיד היית חלש, אני זוכר את זה. לא מגיע להם כלום. שיז---נו כולם. אתה השליט, הבנתתת? עשית פה אנשים מיליארדרים עם הגז ועוד תשתיות שנתת להם. מה הם נתנו לך? תפסיק להיות חלששש". 
 
עד כאן ההזיה המתקתקה. ועכשיו למציאות הכואבת. אף אחד לא נולד עד מדינה, מציאות הופכת אדם לכזה. סמי "השור" גראבנו היה מס' 2 של ג'ון גוטי "טפלון דון" בשנות ה־80 בניו יורק. גראבנו הגיע למעמד הבכיר בזכות נאמנות לבוס, אבל כאשר שמע קלטת שהקליטו חוקרי האף־בי־איי משיחות שקיים גוטי בפגישות שבהן לא נכח, שכללו אין ספור תלונות על פעילותו, היה לו ברור שהבוס שלו הולך להוריד אותו. הוא השתכנע להיות עד מדינה וזכה לכינוי הבלתי מחמיא "מלך המלשנים". בגלל עדותו נשלח ג'ון גוטי למאסר עולם ומת בכלא. 
 
גם בישראל הרבה מאוד נאמנים שינו כיוון בגלל לחצים שונים, גם ואולי בעיקר של בני משפחה. נגד נתניהו יש לא מעט כאלה: שלמה פילבר, ניר חפץ וארי הרו. כולם היו מקורביו. השאלה היא מי יהיה הבוגד הבא מקרב המקורבים. הזמן יאמר, זה בטוח, אבל כרגע מסומנים כבר כמה. נראה שאף אחד מהם לא ירצה להסתכן בהרשעה פלילית ולרצות עונש מאסר. אז אני מצפה בכיליון עיניים לעד המדינה הבא, זה שבאמת יביא את ראיית הזהב שתסיים את שליטתה של המשפחה הזו בתשעה מיליון בני ערובה - תושבי מדינת ישראל. 

# # #

ביבי יסתדר איכשהו, הוא לא פראייר. הגברת שרה בי.איי אם.איי פ־ס־י־כ־ו־ל־ו־ג־י־ת תסתדר גם כן. עובדה, על הסדר טיעון אחד היא כבר חתמה, ההמשך זה כבר עניין של הרגל. 
 
נותר הנסיך יאיר. אני לוקח מנגד את עומרי שרון, בנו ואיש סודו של אביו אריק ז"ל. בזמנו היה עומרי אחד מהאנשים החזקים במדינה שביצע גם שליחויות חסויות בשביל אביו. לימים אף נבחר כדייר באגם הדרעק, בתמיכתו של אבא. אבל מאז התפייד אריק ז"ל מהמציאות בגלל שטף דם במוחו, עומרי לא מצליח למצות את כישוריו. ומדובר באדם שעשה משהו בחייו, צבר ידע וניסיון. הוא מתקשה כבר שנים רבות למצוא מישהו שיאפשר לו לעבוד במשרה שהוא רוצה. איני יודע אם המצב הזה הוא תוצאה של חשש משלטונו של נתניהו או לא, אבל זה המצב. 
 
יאיר נתניהו הוא לא כלום ושום דבר לעת עתה. אומנם הוא מתרברב באוזני החוקרים שאף אחד במדינה לא יכול לערער את מעמדו - בזכות אביו - אבל ביום שאביו יגמור, גם הוא גמור. השליט הבא לא יצטרך לומר כלום, המסר של רוח המפקד יהיה ברור: הנ"ל פרסונה נון־גראטה כאן. גם מהבית, הליכוד, יקיאו אותו בתוך דקות. יש שאומרים בתוך שניות. זה יהיה קאט מהיר כזה, בום. גט־דה־פאק־אאוט. אין רכב, אין אבטחה, אין בית, אין כלום. בום. 
אז אולי יהיו ספנסר, נתן וג'מעתם שיזרקו לו כמה לירות של פינוק מתחת לרדאר. אבל הוא יהיה שום כלום. 
כמה נשאר לסבול ממנו? לא הרבה. גם דינוזאורים היו פה לפני 65 מיליון שנים, ואף אחד לא זוכר. 
 
# # #

יום רביעי 15:00 זולו־טיים. הגעתי לבריכה של יוסי בגבעתיים. הוא התעלל בי עם רצועות, גומיות, משקולות מתחת למים, ובאמת הקדיש לי זמן רב כדי לתקן לי את הכתף. במקלחת הרגשתי מצוין, באמא. בלילה התעוררתי מהתקף כאבים שהשטן לא ברא כדוגמתו. לא רציתי להעיר את כיפוש, אז פסעתי בלאט לחפש משחת בן־גיי, אבל נתקלתי בשרי הכלבה והשתטחתי על הרצפה בבום גדול. 
 
מישהי ברקע התפוצצה מצחוק מתחת לשמיכה, וניסתה להחניק את הקול באמצעות הכרית. 
"סתמי כבר, קרצייה", קראתי לעברה. 
 
"אוי מאמי, אתה כל כך מצחיק. אתה תמיד נתקל ונופל, לא ראיתי דבר כזה בחיים. אין לך חוש כיוון מינימלי". 
לא עניתי, הבאתי את הבן־גיי לחדר, מרחתי חצי שפופרת וניגבתי את היד בשמיכה. הריח היה מזעזע, אבל הוא הרדים אותי. 
בבוקר הייתי הראשון אצל המומחוי של כיפוש. הוא נתן לי זריקה אחת לשריר הכתף ועוד כמה דקירות קטנות באזור ובשכם. 
 
"תקשיב, מר קופמן. אתה משחק על זמן, אבל הזמן נגמר, אז אתה משחק על כלום", הוא אמר והבהיר: "בלי ניתוח, זה לא ייפתר. אתה מבין אותי?" 
שכבתי על המיטה והסתובב לי הראש. לא אמרתי מילה, אבל הוא המשיך. "אני כותב כאן חוות דעת לביטוח וקובע לך מועד לניתוח. זה בסך הכל שעתיים, תסמוך עליי ותפסיק לפחד. למה אתה לא עונה לי?"
 
קמתי, לבשתי בקושי את הטריקו, כאב לי גיהינום. הבטתי לעברו ואמרתי בשקט: "ד"ר אבי, תקשיב לי טוב, בנזונה. ב־ח־י־י־ם לא תחתוך אותי. שמעת אותי?" 
 
יצאתי החוצה, והוא קם לצאת אחריי. "זה לא יעזור", הוא אמר, "אתה עוד תתחנן אליי שאנתח אותך. יש לי זמן". 
הבטתי בפציינטים שהמתינו לתורם והביטו בי. "תיזהרו ממנו, הוא רק רוצה לחתוך, הנגר הפסיכי הזה. תלכו מכאן אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם". 
הספקתי להגיע לרחוב, כרעתי ברך והקאתי את נשמתי. דמיינתי את כיפוש לידי מדברת אליי. "אתה חלש, מאמי, אתה נורא רגיש. לא ראיתי דבר כזה בחיים".
tguvot@maariv.co.il