להיות חלש: כאבי המפרקים מאותתים לי על כל שינוי במזג האוויר

סתיו עכשיו. אני לא צריך חזאי כדי שיגיד לי את זה, יש לי מפרקים שמאותתים על כל שינוי במזג האוויר. כשאני יורד לקפה ואני שקט מדי, יוסי מזהה מיד שהכתף מציקה לי.

"אתה צריך לבוא למים, אני אתקן אותך", הוא אומר.

"יוס, תעזוב אותי. איפה המשחה הזו שגנבת מאיזה מוסך בשטחים? תביא לי אותה, אני אמרח ויהיה יופי".

הוא לא נשבר. "המשחה מתאילנד. למה אתה מלכלך? אבוא אליך בערב לטפל בך. עד אז תשתדל לא להתרגז. עצבים זה לא טוב".

שימון הגמד מסתיר את הוודג' עם העיתון ומתפוצץ מצחוק. "שוב פעם אתה נותן לגרז'ניק הזה למרוח עליך את כל ההמצאות שלו? תראה מה כתוב בעיתון: אישה בת 50 איבדה את הראייה אחרי שימוש יתר בקולגן. אתה זוכר שהוא אמר לנו למרוח את זה מתחת לעיניים? הבנאדם משועמם, קורא שטויות באינטרנט, ואתה מרים לו ועושה ממנו גאון. תמשיך, אין לי בעיה, רק לא לבוא אליי להתלונן אחרי זה. אני ממליץ על רופא מומחה, אבל תמשיך להקשיב לו. אין לי בעיה".

אצל רופא כבר הייתי. הוא המליץ על ניתוח והבטיח שאחרי שלושה חודשים של שיקום אהיה כמו חדש. אבל הוא נראה לי זחוח מדי, כמו אלו שבאים לקפה עם אורגן חשמלי ממש חדש, שרק לפני רגע נפל מהמשאית ודורשים 200 שקל, אבל כשבני מתעקש, הם נותנים לו ב־50. יש לו כבר ארבעה כאלה, כי הוא אוהב לקנות, אבל רק את הפעולה של הקנייה. בסחורה הוא מואס.

יוס הגיע אליי בערב עם השיקוי הכחול, מרח אותו על הכתף והשכמה השמאלית, ועיסה במרץ. "שים, שים לי נהריה־הפועל תל אביב, בוא נראה את העגלות האלה".

כיפוש ברחה למטבח מהריח המזעזע של המשחה. "מאמי, קח את יוסי לחדר, זה מסריח לי את כל הבית", ביקשה.

אמרתי לה שהיא צריכה להתבייש. "מה קרה לך, כפרע? זה יוס ערבב כל מיני זבלים ביחד, הוסיף צבע מאכל כחול, כפי שלימדו אותו בגוגל. ואני השפן ניסיונות שלו. אבל אם לא יכאב לי, אין לי בעיה".

היא לא התלהבה מההסבר. "כשיש כאבים כרוניים הולכים לרופא, לא משחקים במשחות ומסז'ים. אבל תעשה מה שבא לך, אני מכינה לכם פסטה".

יוס המשיך להתלהב ולש לי את הכתף במרץ. חבל רק שג'רל מקניל וטוני גפני מנהריה פירקו את הפועל תל אביב. "איזה זבלים", הוא אמר. "יואו רון, עליתי על זה. הנה בונקל'ה ממש על העצם, כבר אני מפרק את הסתימה".

הסתובב לי הראש, אבל עוד הספקתי לומר: "יוס, חתיכת דביל, זה לא בונקל'ה, זה העורק בצוואר, ואתה עוד רגע שובר לי חוליה בעמוד השדרה הצווארי. הרגת אותי, תן לי לנשום".

אבל הוא המשיך. "אתה יודע מה הבעיה שלך? שאתה מקשיב לשימון שאומר שאני רופא אליל. תן לי לעבוד ותהיה בשקט. איך אתה אומר? יוסי גאון במים".

"יוס, אבל אנחנו ביבשה עכשיו, חתיכת דביל. כואב לי נורא ויש לי בחילה".

לא רק הכתף, כל הגוף כאב לי אחרי הטיפול. היה לי חם, הזעתי וראיתי כוכבים. כיפוש סיימה להכין את הפסטה. "מאמי, איזו גבינה אתם רוצים, פרמז'ן או פקורינו?", שאלה.

לפני שהתחלתי לחשוב על תשובה, יוס הודיע שהוא הולך, כי רונית התקשרה לשאול איפה הוא. כן, שמעתי אותה גם מתלוננת: "חודש אני מבקשת ממך מסז' ואתה אומר שיש לך שתי אצבעות פרוקות. אבל בשביל רון הידיים שלך בסדר? אוקיי. נדבר בבית".

"נו, מה אתה אומר עליה?", הוא שאל, "היא לא מבדילה בין מסז' לרפואת חירום".

לא הגבתי. שכבתי על הספה ברמת תפקוד אפס, לא היה לי כוח ללבוש חולצה.

"תקשיב לי, מחר אני בא שוב", הבטיח יוס, "אחרי זה נמשיך במים. אני מתקן אותך, אל תדאג". ואז הוא הלך לרונית, ואני שכבתי שם דומם.

"מאמי, האוכל יתקרר. תאכל", אמרה כיפוש. אני הרי עובד בלרצות אנשים, זו המומחיות שלי בחיים. אז בקושי רב הצלחתי להתרומם וניסיתי לאכול. ואז הקאתי את נשמתי.

כשחזרתי לסלון מצאתי את כיפוש עם משקפיים, מתייעצת עם ד"ר גוגל על האפשרויות של פינוי למיון. "אתה נראה לא טוב", היא פסקה, "אני מנסה לברר לפי הסימנים אם אתה מפתח התקף לב או אירוע מוחי. נראה לי שאת שניהם. אגב, מחר אני קובעת לך תור לאורתופד מומחה לכתף. אני מזהירה אותך: אם לא תלך,  אתרגז מאוד".

לפעמים אני שואל את עצמי אם היא אמיתית או מתבדחת. ראבק, אני מבוגר ממנה בעשור, רכבות כבר עברו עליי, והיא מתייחסת אלי כאילו אני גיאצ'ו, שהוא בן 7. אבל אני מבליג, כי אני לא טוב בעימותים עם נשים. גם כשאני אומר "יופי", זה נשמע לחלקן כמבוא לאיום.

אז אמרתי לה שתמלא את האמבטיה עם קצף של פינוק אדום וכחול, זרזיף של בת אורן ולחיצה חזקה על בקבוק הדרמפון. "כיפוש, די להתחפש לדוקטור דוליטל. זו בסך הכל אלרגיה לחומרים שיוסי מרח עליי, כשאני אתנקה אני ארגיש יופי. אגב, תקליטי לי את הכדורגל לבינתיים. זה חשוב לי".

ובאמת פעולת ההשריה במים חמים וקצף מלטף ולאחריו קרצוף הגווייה התגלו כתרופה לשיקוי הפלא של הדביל. הרגשתי יותר טוב, והכי חשוב שלא עישנתי כמה שעות, כי פחדתי להתפגר.

"לא, זה לא טוב. אני צריך עוד טיפול", הוא פסק. "אגב, שכחתי אצלך אתמול את המשחה. תגיד לי מתי אתה מוכן ואגיע".

אז לפני הכל איתרתי את הבקבוקון וזרקתי אותו לזבל. הוא עוד יהרוג מישהו עם ההמצאות שלו. מילא אני, סוס לשעבר, אז איכשהו אני שורד, אבל מישהו יגמור עם החומר הזה לא טוב.

תהיה דממה בשולחן. הפנים של הגברת יתכרכמו, יהיו לה טיקים בלתי רצוניים באף, ואז עלולה להישמע צווחה בשולחן, אחרי שהיא תשליך את הסכו"ם מהפלסטיק, כי הם נורא עניים ונאלצים לאכול בחד־פעמי. "לאאאאאאא. אתה לא נוגע בכסף שלנווווווו. מה פתאום לממןןןןןן, אתה ראש הממשלה הכי טוב של העם היהודי לעולמיםםםם. הם עשו רק מה שצריך כדי לסייע לראש הממשלה הכי טוב לעולמיםםםם, וזהו. אם הם צריכים כסף, תפנה לבן דוד נתן שייתן להם כמה לירות, או לבן דוד דוד שמרון והשותף שלו מלכו. הם עשו מיליארדים עלינוווווו, עכשיו שישלמו על עורכדינים ומה שצריך. הבנתתתתת?"

גם בישראל הרבה מאוד נאמנים שינו כיוון בגלל לחצים שונים, גם ואולי בעיקר של בני משפחה. נגד נתניהו יש לא מעט כאלה: שלמה פילבר, ניר חפץ וארי הרו. כולם היו מקורביו. השאלה היא מי יהיה הבוגד הבא מקרב המקורבים. הזמן יאמר, זה בטוח, אבל כרגע מסומנים כבר כמה. נראה שאף אחד מהם לא ירצה להסתכן בהרשעה פלילית ולרצות עונש מאסר. אז אני מצפה בכיליון עיניים לעד המדינה הבא, זה שבאמת יביא את ראיית הזהב שתסיים את שליטתה של המשפחה הזו בתשעה מיליון בני ערובה - תושבי מדינת ישראל.

יאיר נתניהו הוא לא כלום ושום דבר לעת עתה. אומנם הוא מתרברב באוזני החוקרים שאף אחד במדינה לא יכול לערער את מעמדו - בזכות אביו - אבל ביום שאביו יגמור, גם הוא גמור. השליט הבא לא יצטרך לומר כלום, המסר של רוח המפקד יהיה ברור: הנ"ל פרסונה נון־גראטה כאן. גם מהבית, הליכוד, יקיאו אותו בתוך דקות. יש שאומרים בתוך שניות. זה יהיה קאט מהיר כזה, בום. גט־דה־פאק־אאוט. אין רכב, אין אבטחה, אין בית, אין כלום. בום.

אז אולי יהיו ספנסר, נתן וג'מעתם שיזרקו לו כמה לירות של פינוק מתחת לרדאר. אבל הוא יהיה שום כלום.

מישהי ברקע התפוצצה מצחוק מתחת לשמיכה, וניסתה להחניק את הקול באמצעות הכרית.

"אוי מאמי, אתה כל כך מצחיק. אתה תמיד נתקל ונופל, לא ראיתי דבר כזה בחיים. אין לך חוש כיוון מינימלי".

לא עניתי, הבאתי את הבן־גיי לחדר, מרחתי חצי שפופרת וניגבתי את היד בשמיכה. הריח היה מזעזע, אבל הוא הרדים אותי.

"תקשיב, מר קופמן. אתה משחק על זמן, אבל הזמן נגמר, אז אתה משחק על כלום", הוא אמר והבהיר: "בלי ניתוח, זה לא ייפתר. אתה מבין אותי?"

יצאתי החוצה, והוא קם לצאת אחריי. "זה לא יעזור", הוא אמר, "אתה עוד תתחנן אליי שאנתח אותך. יש לי זמן".

הבטתי בפציינטים שהמתינו לתורם והביטו בי. "תיזהרו ממנו, הוא רק רוצה לחתוך, הנגר הפסיכי הזה. תלכו מכאן אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם".

הספקתי להגיע לרחוב, כרעתי ברך והקאתי את נשמתי. דמיינתי את כיפוש לידי מדברת אליי. "אתה חלש, מאמי, אתה נורא רגיש. לא ראיתי דבר כזה בחיים".