החייל האמיץ שווייק מביט על ידידו הטוב החפר וודיצ'קה, טרם נשלחים שניהם שוב אל המלחמה, כל אחד ליחידתו שלו וקורא “אחרי המלחמה בשעה שש בערב!". הוא כמובן מתכוון למועד הפגישה הקבועה של השניים בבית המרזח. לעולם לא נדע מה עלה בגורל השניים, האם נפגשו, חגגו את סיום המלחמה ותחילתה של תקופת השקט או שמה מצאו את מותם על אדמת המריבה. אין פה מעשה ספרותי נסתר. הסיבה שלא נדע היא כי ירוסלב האשק, הסופר הצ'כי, נפטר טרם השלים את הספר ובכל זאת, המילים המהדהדות הללו, “אחרי המלחמה בשעה שש בערב", שבבוא העת הפכו אצלנו ל"שש אחרי המלחמה", כתובות בדם בכל מלחמה ועל כל חייל עם תקווה ורוח במפרשיו.

***

בשבת האחרונה התעוררתי בשש בבוקר, אני לא יודעת מאיפה הגיע אליי המרץ הזה, אבל בשש וחצי כבר מצאתי עצמי ברכבי, בדרך ליפו, לחפש מאפייה פתוחה כדי שאוכל לרכוש בה פיתות. מצאתי אחת כזו, המוכר נמנם וכשהערתי אותו הוא לא רטן אלא שמח לקראתי. ידעתי גם למה. מאז סגרו את שדרות ירושלים לטובת מערך הרכבת הקלה, כל העסקים על השדרה סובלים ממחסור בלקוחות, שכן אין אף גישה אליהם. אני הצלחתי לגשת, מתוך ידיעה ברורה שביפו כמו ביפו, כדי להשיג משהו, לא חייבים לבוא דוך, תמיד יש גם מעבר צדדי, סמוי מן העין. קניתי כמה פיתות, קרואסונים ופחיות שתייה קרה, הרבה יותר ממה שהייתי צריכה, ושבתי לרכבי, מותירה את בעל המקום, או בנו, לנמנם עד הלקוח הבא, אם יהיה כזה.

בבית טיגנתי חביתות, הוספתי קבנוס, חומוס, לא הרבה חריף ועטפתי בנייר כסף שלא יתקררו. אחר כך התיישבתי מול המחשב וחיפשתי מסלולי הליכה, טיולים ומורשת קרב שיוציאו אותנו מהמונוטוניות של השגרה, טרנד שנאת הארץ, הקניונים המעייפים, הבזבוזים והרדידות בטלוויזיה. עם זאת, רגלי בדיוק מחלימה משבר, אז כל מה שקשור למיטיבי לכת רחוק ממני שנות אור (גם כשאחלים לגמרי זה יישאר בעינו).

מצאתי מסלול נפלא בעמק האלה, בעקבות לוחמים. החל מבר כוכבא ועד משחררי ירושלים. כשבן זוגי התעורר, כבר לבשתי בגדי ספורט והכנסתי קרחונים אל הצידנית. “ברצינות?", שאל. “ברצינות", עניתי והרתחתי לו מים לקפה. בדרך לשם התעקשתי לשמוע את “שבת עברית" שעורך יואב חנני ב־FM301. רצתה הקארמה ובדיוק “ליל חניה" הושמע. בין עצי האלה, השקמה והצבר המצוי, מצאתי עצמי נהנית ועם זאת תוהה למה כשנגמרת תקופת בית הספר וטיולי החובה הללו, אנחנו לא ממשיכים אותם מרצוננו. נכון, הארץ הזו לא ציורית או פואטית, אבל בכל אחד מרגביה ואבניה טמונים חלקיקים רבים של היסטוריה, רעות ועוצמה. “את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?", שאל אותי גור בכניסה אל מערת מסתור מתקופת מרד בר כוכבא, “צריך לזחול, להחזיק פנס וחם בפנים נורא".

לרגע חששתי, אבל הוא מכיר אותי כל כך טוב ויודע שכשאני מתלבטת לגבי משהו ולא עונה עליו ב"לא" גורף, אני רוצה. כך זחלנו אני והוא במערה חשוכה, הסתכלנו על שובכי היונים, על החדרים הקטנים שבהם היו מאחסנים מים ומזון ועל כוכי הקבורה של אלו שלא יכלו עוד למרד. יצאנו משם ברגליים משופשפות, זיעה ניגרת, נשימה קצרה וגאוות יחידה. אחר כך ישבנו וקראנו קצת על קרב הראל, על שחרור ירושלים, על הפלמ"ח ועל יישובי יהודה, שכמעט כולם קרסו תחת תגובת הרומאים. “את יודעת", אהובי הפתיע בגילוי לב לא אופייני, “נשרתי מוקדם מבית הספר, אף פעם הדברים האלו לא עניינו אותי". “ועכשיו?", התלהבתי.

“תקריאי לי עוד", ביקש, ואני קיבלתי את האישור שחיפשתי. בבית ילדותי לא היו חסרים לי סיפורי מורשת: אבי, יוצא יחידת 202 של הצנחנים, הפליג בשבחי היחידה והחיל, שר לנו שירי ארץ ישראל; אמי לימדה אותנו על אישים ועל ממשלה, ובבית תמיד היה ספר כזה, ישן מאוד, עם מילים לשירי קרב ומורשת (אולי מי מכם מכיר אותו? הייתה תמונה בשחור־לבן של צנחן ומצנח). עם זאת, לטיולים רגליים כאלו לא היו יוצאים איתנו, זו כבר הייתה טרחה שלה לא היו מוכנים. ברגע ההוא, שם על ההר, כשבידינו הפיתות והקבנוס, גמרנו אומר שילדינו יראו את הארץ הזו לאורכה ולרוחבה. ימה וקדמה, צפונה ונגבה.

באחת מן המערות שאליהן נכנסנו נחרטו שמות טירונים או חיילים משנת 73' מהמלחמה הנוראית, אולי חרטו את שמותיהם לאחר המלחמה, אולי היו אלו שמות חבריהם שנפלו חלל ואולי סתם, רצו לחרוט את שמם ללא סיבה מיוחדת, ראו ערך ברוך ג'מילי. לא נכנסתי אל דוקטור גוגל לברר על שמותיהם, אלא בחרתי בסיפור החללים, לבטח רצו להנציח את זכר אלו שנפלו למען מדינתם. “היית מוכן למות למען המדינה?", שאלתי את גור. “אני לא יודע", משך בכתפיו, “בשביל המדינה של פעם, כן". לצערי, תשובתי הייתה דומה, בשביל זו שנתנה תבואתה, חמלה עלינו כשבאנו אליה כנזקקים וראתה אדם לפני השטח, הייתי נותנת את חיי. היום, זה להניח חיים על קרן הצבי ופוליטיקה זולה, וכמה חבל שזה כך. בזמן השקיעה, אחת מהיפות ביותר שראיתי בחיי, נכנסנו למושב שריגים, חיפשנו משהו להכניס לפה אחרי היום המפרך הזה, מקום לשטוף בו ידיים ולהתנקות מהעפר והאבק. אינני יודעת איך, אבל הגענו ליקב טרם סגירה. איש גבוה וחסון בשם אוריאל קיבל אותנו. “אתם נראים כאילו חזרתם מקרב", אמר. “אולי נתנחם ביין?", ביקשתי בזמן שהוא מכבה את האורות ומרים כיסאות. אוריאל חשב רגע ומלמל, “טוב נו, ליין אסור לסרב, תרצו גם גבינות?".

כך ישב איתנו האיש בעל העברית היפה והחיוך שובה הלב. סיפר לנו שלפני 18 שנה הקים את היקב הקטן, שיצא לפנסיה מוקדמת. כששאלנו ממה, ענה “צבא" ולא הוסיף. אחר כך, כמו נעלמנו מעיניו, עמד אל מול השטח הגדול, על הר גבוה, וצפה בשמש השוקעת. “כשהגעתי לכאן, לא היה כלום, אבל זה בדיוק מה שחיפשתי".

“את הכלום?", שאלתי.

“את השקט", ענה ולגם מכוס היין שלו.

“במלחמה הרעש גדול?", שאלתי.

אוריאל חייך, “העיקר שעכשיו שקט".

***

ידעתי כי אני חבה לו הרבה, ידעתי כי בשנות חיי הראשונות הוא עמד זקוף בשדה הקרב והוביל אחריו פלוגה, עוד ידעתי, כי לא ידבר על כך יותר מדי ויפה הוא הסמוי מן העין. נזכרתי בכתבה על מאור כהן, קצין בכיר בצבא המקדיש את חופשותיו וזמנו הפנוי לבניית דגמי לגו עם ילדים חולי סרטן, נזכרתי בזיו שילון שאיבד במלחמה את ידו השמאלית, אבל נראה שמאז הוא הפך לתמנון, וזרועותיו נוגעות בכל דבר שהוא מגבש, מאחד, מפרה ומוביל את המדינה ואנשיה קדימה. נזכרתי באלו שפרשו מהצבא בתקופות מוקדמות יותר והמשיכו לעסוק בתקומת הארץ ופיתוחה, ולרגע שם, כשנעלמה השמש ובא החושך, סונוורו עיניי מגאוות יחידה ואהבתי את השבת הזו ואת המדינה הזו יותר מכל דבר אחר.

כמה אנשים לא התראו עוד בשש אחרי המלחמה, אבל אלו שכן הצליחו להגיע לאותו בית המרזח החשוך ומוכה ההלם, ישבו, שתו כוס בירה, שטפו פנים והמשיכו הלאה, כי במדינה כמו ישראל עוד רבה העשייה וגם בשש, בשמונה או בעשר אחרי המלחמה אין מנוח.

כשייצא לכם, סעו לטייל בעקבות הלוחמים. אם יש שאלה, שאלו את האדמה, היא תספר לכם הכל! ואחר כך סעו לאוריאל ובקשו שימזוג לכם כוס יין מבציר טוב של שנה אחת שבה לא הייתה מלחמה והאדמה חייכה לרגע, כי חשבה שהנה, אוטוטו מגיע שלום. השלום לא הגיע, הוא כנראה שלעולם יישאר בחזקת נעדר. חבל.