מה שמתגלה לציבור בשבועיים האחרונים על התנהלות הפרקליטות ומשטרת ישראל בתיקי נתניהו - מזעזע את אמות הספים של אמון הציבור במערכות האכיפה והמשפט. הייתה למערכת הזדמנות מצוינת לנקות אורוות ולרענן שיטות עבודה כמה שנים קודם לכן, אך היא לא עשתה זאת. אני מתכוון, כמובן, לפרשת משולש הסחטנות הנבזי והמרושע של רונאל פישר, רות דוד, ערן מלכה. תזכורת קטנה: דוד לא הייתה דג רקק, היא הייתה פרקליטה בכירה במחוז תל אביב; פישר היה עו"ד ועיתונאי חוקר, שכתבותיו הכניסו אנשים רבים לחדרי החקירות של המשטרה; מלכה היה חוקר משטרה בלהב 433. שלושתם המציאו חקירות, טפלו האשמות וסחטו אזרחים תמימים, למען בצע כסף.

עד כה מי ששילם את המחיר וישב בכלא היה הפועל השחור מלכה, שהודה במעשיו, הכה על חטא וריצה את עונשו. אין לי ספק שמלכה התגייס למשטרה כאדם ישר, עבר את כור ההיתוך של המערכת ויצא ממנה כעבריין מורשע. לא זו הייתה מנת חלקם של המוחות שהפעילו אותו. 

פרשת פישר־דוד־מלכה סיפקה לנו חלון הצצה להרגלים, לדרך החיים ולשיטות הפעולה המאפיינות גורמים שונים במערכת האכיפה והמשפט. מי שלא עבר חקירת משטרה בחייו לא חש על בשרו את המניפולציות, טפילת השקרים, הלחץ הרגשי, הנפשי והפיזי והשימוש שנעשה באנשים קרובים כדי לגרום לאנשים לדבר - ונותר לו רק לדמיין את החוויה. מי שנפל קורבן לשיטות העבודה האלה, לא היה צריך לחכות לפרשות של נתניהו כדי לאבד אמון במערכת האכיפה והמשפט.

אנשים מן היישוב, נורמטיביים וישרים כמו ראובן ריבלין, אביחי מנדלבליט וכן, גם עבדכם הנאמן, שאומנם נחלצו בעור שיניהם מטלפי המערכת וטרפיה - למדו דבר או שניים על בשרם. הדברים שאמר השר אמיר אוחנה במסיבת העיתונאים, אשר זכו לקיתונות של גינויים, היו בעיקר ציטוטים נרחבים מדברים שאמרו נשיא המדינה והיועמ"ש סמוך לחוויה שעבר כל אחד מהם במחשכי חדרי החקירות של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

כשבשמאל מדברים על "סכנה לדמוקרטיה", הם לא באמת חרדים לחופש הביטוי ולחופש העיתונות אלא רק לחופש הביטוי והעיתונות מטעמם. הם לא באמת שואפים להשלטת נורמות תקינות ולהעסקת אנשים ללא רבב במערכת המשפטית. הם שואפים לאנשים שאפשר "לגנוב איתם סוסים" כדי להביא לתוצאות הפוליטיות הנוחות להם. הם לא באמת מתכוונים לסכנה האורבת לאזרח הקטן מידי משטרה ופרקליטות שמגיעות אל חשודים עם דם בעיניים ומוטיבציה אחת: להרשיע.

תורת ישראל לא רק הגדירה את הקריטריונים לבחירת שופטים ראויים, היא הגדירה גם מה הן דרכי החקירה וכמה צריך לדרוש ולחקור את החשודים והעדים - עד להרשעה. רוח היהדות היא רוח סנגורית. חזקת החפות היא המובן מאליו; ההרשעה היא נטל. סנהדרין שהוציאה אדם להורג אחת ל־70 שנה זכתה לכינוי "סנהדרין קטלנית". אנשים שהיו הורגים בשגגה היו חיים כאנשים חופשיים בערי מקלט. עם ישראל נחשב לעם של רחמנים בני רחמנים. המוטו של היהדות בתחומי המשפט הוא "הס קטגור - וקח סנגור". 

אז איך הפכנו למדינה של מרשיעים? איך הפכנו למדינה שבה ציבור שלם מוסת לחשוב שראש הממשלה הוא עבריין צמרת ושכל הסובבים אותו, מבלי יוצא מן הכלל, הם חלק ממשפחת פשע? פרשת הקלטת מכה שנית. עשר שנות שלטון הספיקו כדי שהמערכת תגיד שנתניהו אינו אלא "בכיר בליכוד מוקף חבורת פושעים". האם זה משום שהשחיתות באמת פושה בכל ואין יותר אנשים ישרים בארצנו, או שמא התפיסות של המערכת שלפיהן "לכל איש יש תיק", הן הן השחיתות האמיתית?

ניסיון לרצח אופי

אם ניתן לגלגל לחדרי החקירות כל אדם בחשד לעבירה כלשהי, מדינת ישראל בצרות. מקורה של הבעיה בראש, משם מסריח הדג. בתי הסוהר בישראל מלאים חפים מפשע רק בגלל תופעה נרחבת של "עבד כי ימלוך".

הנה לנו, יש שופטים בירושלים שלקחו את הכוח לידיים. תחושת הכוח הזו חלחלה אל כל מערכת המשפט. אנשים שמונו להיות עבדים לאמת ולצדק - החליטו למלוך. הם הפכו למחוקקי חוקים. הם הפכו לשופטי הכל. הם הפכו לשליטים ולמנהלי המדינה. משלטון החוק, עברנו לרודנות המשפט. מהמהפכה החוקתית, להפיכה החוקתית. המערכת כולה שואפת להצטיינות. יש לה קצב. יש לה מנטרה. יש לה קהל אוהדים המריעים בכיכר העיר. יש לה ציבור מפגינים קבוע בכיכר גורן. יש לה דוברים. יש לה חופש עיתונות וחופש ביטוי מלא. יש לה המנון: תרשיע, תרשיע, תרשיע, איי־יה־יה־יה־יה־יאיי.

את התנהלות השוטרת שפרצה לטלפונים של יועצי ראש הממשלה ועשתה בהם כבתוך שלה - לא ניתן להגדיר "תקלה". זו לא תקלה, זו שיטה. היא הייתה בורג קטן במנגנון משומן הפועל בדיוק כמוה. שיש לו אמביציה ומוטיבציה אחת: להרשיע. בכל מחיר. המטרה מקדשת את האמצעים. ניר חפץ לא היה פצצה מתקתקת. לא הייתה שום הצדקה לחלץ ממנו עדות באמצעות עינויים, מניעת שינה ואיומים לא לגיטימיים על שלמות משפחתו. עדותו לא נמסרה מרצונו החופשי. היא לא ניתנה בלב שלם וגם לא בנפש חפצה. 

שליחת בנו של שאול אלוביץ' כדי להלך עליו אימים ולהדיחו לעדות שקר, אינה תקלה; היא חלק מאותה שיטה רקובה. ההדלפות מחדרי החקירה ומהפרקליטות הן חלק מהאופיום להמונים. חלק מהשיטה שנועדה לרמוס את חזקת החפות ברגל גסה ולהשיג קודם כל הרשעה בדעת הציבור. אחר כך כבר קל יותר להשיגה גם במערכת המשפט.

גם הניסיון של התקשורת לגזור גזירה שווה בין הדלפות מחדרי החקירות ומהפרקליטות לבין הדלפות של סנגורים מעיד על השותפות של כתבי החצר בחגיגה. הדלפות המשטרה והפרקליטות הן בבחינת ניסיון לרצח. רצח אופי. הדלפות הסנגוריה - הן הגנה עצמית. ניסיון להגיע אל הציבור עם האמת, שכדרכה בקודש משתרבבת מדי פעם מחומרי חקירה שלא נוקו או לא נופו עד הסוף. 

מה שנדרש כאן הוא שהיועמ"ש מנדלבליט יקיים בדק בית יסודי. לא רק את האורוות במשטרת ישראל ובפרקליטות צריך לנקות, אלא יש לנער את כל המערכת מבחינה ערכית - להכניס שיטות עבודה ובעיקר נורמות התנהגות שונות לחלוטין. לא לפחד מהאמת. לפתוח את התיקים הסגורים של רות דוד ולבדוק אותם בשבע עיניים. אולי נחלץ כמה אנשים מסכנים שיושבים על לא עוול בכפם בבתי הסוהר. 

ודבר אחד אחרון: אני סומך על יושרתו של מנדלבליט וברור לי שהוא לא ידע באילו אופנים בדיוק חולצה עדותו של חפץ. הוא לא מצוי בכל פרטי הפרטים של התנהלות החוקרים והפרקליטים במערכת שעליה הוא מופקד. אותו הדין חל על ראש הממשלה. גם הוא לא בקי בפרטי הפרטים של דרכי ההתנהלות של חפץ או יועצים אחרים שתפקידם להשיג לו סיקור אוהד ולמנוע סיקור שלילי. 

בנימין נתניהו איננו אדם מושחת. הוא אולי נהנתן. אם כי בחירתו לשמש בתפקיד כפוי טובה, ראש ממשלת ישראל, מעמידה בספק גם את הקביעה הזו.

tguvot@maariv.co.il