מאז שהפכנו ל"חכמים", "מאופקים" ו"מכילים", מילים שבעולם שלנו הפכו נרדפות ל"נרפים" ול"חלשים" בצורה בלתי רגילה - ישראל הייתה לשק החבטות של המזרח התיכון. בניגוד לרצוננו, אנחנו שותפים למסע לצד הסעודים ולא עלינו הכורדים, שסופו אינו מבשר טובות. אין ארגון סורר, שבט נטול רסן בעזה או טרוריסט בחיתוליו שמבקש לעשות לעצמו שם, שלא משגר טילים לכיווננו ומרביץ איומים. בדרום, בצפון ובמזרח. נהיינו לבזאר של כאפות. 
כל אסטרטג חובב יודע שבריונים לא נבהלים מאיומים. גם אם תצעקו עליהם, תנפחו את החזה ותקראו לרשויות, זה לא יעזור. לטיפוסים אלימים צריך להשיב במכה כואבת - ומיד. בשפת הרחוב, "לשתול אותם באדמה". בלי נימוסים והתלבטויות, אחרת ימשיכו ולא יניחו לך עד שתהפוך לעבד נרצע ותתחפף. למדנו את זה בבית הספר ומספרי ההיסטוריה. 
אבל הממשלה הנוכחית, שמרבה בהצהרות לוחמניות, ממעטת בפעולות. פגזים מתעופפים מעל ראשנו, משנעים נשק מתוחכם מסביבנו, באיראן בונים טילים שעלולים להחריב ערים - והחברים מלמעלה ממתינים, מאמצים פוזות של שחקני שח מדופלמים בלי להבין שהזירה היא בכלל משטח היאבקות מדמם. ובסוף, רק אחרי שכבר קוטלגנו כבדיחה, הם מחליטים לפעול. אבל בקטנה. מפציצים בתים נטושים, מוחים מעל פני כדור הארץ מגרש כדורגל של הפועל חמאס ואת המשרד לענייני פלאפל. 

מהישראלים המשוגעים שונמכנו לפראיירים שאוכלים לוקשים. השבוע זה שוב קרה, ובדרום נכנסו למקלטים והתרגלו מחדש לתחושת הקורבנות והאימה. 
מטבעם בריונים מתעצמים, עד שמגיע השלב שכבר אי אפשר למגר אותם. כך המפגעים העזתים שהיו חסרי חשיבות צמחו לממדי מפלצת. אני מפחד להזכיר את שאר החזיתות. למרבה הצער, מרוב אלגנטיות ומעצורים הרגע שבו הבריון השכונתי עומד לגבור עלינו כבר ממש כאן. 
***
אני מוצא עצמי בסוג של עימות כזה או אחר עם נוכלים, עוקצים ומתחזים אחת לשבוע לפחות. לפעמים זה קורה תוך ריצה מבוהלת ומהירה, לעתים אני נדחף ומקולל, ובזמנים אחרים מתנהלת שיחה מתוחה ונוקבת. לא משנה איך, זה אף פעם לא נעים. בתקופה האחרונה ניסיתי להבין אם הדבר הזה משפיע עליי ואיך. אדם מן המניין מתעמת ומתקוטט לעתים רחוקות, אם בכלל. אנחנו צועקים לפעמים בכביש, בדרך כלל מתוך הנוחות הרכה של רכבנו, כשאף אחד לא שומע. אולי יצא לנו להעיר לשכן שהגביר את עוצמת המוזיקה בשבת, לגעור בהורה שבנו הרגיז את ילדנו ולרטון כלפי פקח שרשם לנו דוח מכעיס. כך גם אני הייתי בעבר. פחות או יותר.
מעולם לא פיתחתי מומחיות לריבים ולעימותים או נהניתי מהם. זה דבר שפשוט קורה כשאני פוגש את הקורבנות ורואה את העוול שנגרם להם. הכמות המטורפת של האירועים האלו מחלחלת. מחקרים עתיקי יומין מוכיחים שחשיפה לאלימות משפיעה על המעורבים. אשתי אומרת שהפכתי לחשדן ולכעוס יותר. יש ימים שבהם אני חוזר הביתה ומרגיש כאילו טבלתי באמבטיית חומצה. בגוף ובנשמה. 
יש בזה משהו אישי מאוד. אף על פי שצוות אמיץ ומצוין מלווה אותי, בסוף אותם אנשים מביטים לי בלבן בעיניים. למדתי לנסות להיות קורקטי ומכבד. כמה זמן אמשיך בזה? לא יודע. אני נכנס לשנה החמישית של עשייה כזו, אבל מי סופר. כל עוד יש סבון ומים זמינים והמקרים מעצבנים אותי אהיה במשחק. ברגע שתהיה בי קהות חושים כלפי כל הסיפור, אתלה את הנעליים. הזמן הזה עוד לא הגיע. בינתיים.
***
הפולמוס סביב מופע ההתרמה של הרב פירר מוכיח שכבר אי אפשר לומר היום כלום על שום דבר. כל עמדה שתנקוט תעלה לך בצלייה צולבת. תזכורת: הרב, איש יקר שמציל נפשות מכל הסקטורים, צדיק אמיתי, ביקש לקראת מופע ההתרמה בקשה שנוגעת בלב המחלוקת בין חילונים לדתיים בימינו: להימנע משירת נשים על הבמה. מי שתמך בו חטף מקלחת צוננת מציבור שנאבק בציפורניים למנוע מהדרת נשים להפוך לעניין לגיטימי. אגב, לטעמי באמת אי אפשר לקבל הדרה. 
מכר דתי סובלני ונבון אמר לי שהשליטה ביצר היא האחריות של האדם ולא של הזולת, לכן קשה לי להבין את חוסר היכולת של כל אדם להכיל שירת אישה. האם הרסנים המיניים של אדם כל כך רופפים, עד שלה מינור של זמרת עלול לחרפן אותו? כמובן שאינני מדבר על מצב שבו ליידי גאגא מתפתלת חצי עירומה מול קהל וכדומה, אבל זמרת מכובדת על במה מהוגנת? 
מצד שני, כך מתנהל הרב פירר בחייו, ובערב שמוקדש לו ולעבודתו אפשר לכבד את בקשתו. זמרים, אנשי תקשורת ופרשנים מכובדים נקלעו למערבולת כשניסו לדון בפולמוס. בסופו של דבר אף אחד לא שכנע את האחר. והסיום פשוט לא ייאמן: מפלס האיבה והמחלוקת עלה פלאים, והאיש, שכל חייו עוסק בטוב ובחסד, הפך בעל כורחו למחולל שנאה ואיבה.