1. דברי השטנה במרכז

אלה ימים נוראים, כשמו של הסרט המוקרן כעת ברחבי הארץ ועוסק ברצח יצחק רבין מזווית ראייתו של הרוצח (שהיה, אגב, יגאל עמיר). נוראים, אבל הפוכים: אז התנקש ישראלי מוסת, שטוף מוח וקנאי בראש הממשלה. כיום מוביל ראש הממשלה התנקשות במוסדותיה של המדינה שבראשה הוא עומד. עם קלשונים ולפידים הם עולים על המשלטים האחרונים של שלטון החוק, בעקבותיהם המון מוסת ושטוף שנאה.

אלה ימים של כאוס שלטוני, של איש הישר (או העקום) בעיניו יעשה, של מערכת חיסונית דועכת וגוף התוקף את עצמו. ימים שבהם שר המשפטים משקיע את כל כישרונו בהחרבת מערכת המשפט (למזלנו, כישרון אינו הצד החזק שלו). ימים שבהם בנו של ראש הממשלה טוען שבכיר במפלגתו הוא אנס מסוכן, שהמשטרה היא שילוב בין גסטאפו לשטאזי ושלפני שאבא שלו הגיע לשלטון "כל מה שהיה כאן זה תפוזים".

ימים שבהם נבחרי ציבור מנוסים, נבונים ומפוכחים מצטופפים מרעידים בגומחותיהם, חוששים מתורם להגיח ולתמוך פומבית בהזיותיו של אותו שילוש קדוש הגורר את ישראל אל עבר פי פחת. כשהם נקראים לדגל, הם מתייצבים בהכנעה, רוטטים בצייתנות ומקריאים בקול חנוק את דפי המסרים שעד לפני חודשים ספורים איש לא היה מאמין שאפשר לכתוב אותם במדינה הזו.

גדעון מאיר, לשעבר מ"מ מנכ"ל משרד החוץ, דיפלומט מוערך ואיש ישר, צייץ השבוע ש"באיטליה הממשלה מנסה להילחם במאפיה. בישראל הממשלה והעומד בראשה הם שליחי המאפיה". מאיר התחנך על ברכי הציונות הדתית. סבא שלו הגיע לירושלים ב־1908 וייסד את חנות הספרים המיתולוגית "לודוויג מאיר". מה שרלוונטי יותר לענייננו הוא העובדה שמאיר היה שגריר מוערך באיטליה. הוא מבין בענייני מאפיה ומשפחות פשע. והוא גם עבד צמוד לנתניהו.

אבל גם מי שלא היה שגריר בקוזה נוסטרה יכול להבין את המצב שאליו נקלענו. מספיק רבע שעה של חשיפה לטקסטים של החבר'ה הטובים האלה. לשפת הגוף, לציוצי הגועל, לגידופים, להכפשות, להוצאות הדיבה, לריסוק השיטתי של המערכת, לשכתוב ההיסטוריה והמצאת האמת החדשה, כדי להבין את הפרינציפ הזה.

מספיק להאזין שוב, ושוב, לנאום "הילדים שלהם והילדים שלנו" של המוטציה המכונה "ארז תדמור", דובר קמפיין הליכוד וממקורבי נתניהו, כדי לקלוט שהאיום האמיתי על החזון הציוני שהוקם כאן לפני 71 שנה הוא מה שגדל כאן, בתוכנו. אנחנו בתוך סרט גנגסטרים רע. זה אפילו לא "הסנדק". שם היה לפחות סטייל והיו כללי משחק.

אמיר אוחנה. צילום: פלאש 90אמיר אוחנה. צילום: פלאש 90

מה שראינו ביום רביעי השבוע היה מהלך מתואם ומתוכנן היטב. האדם המחזיק בתואר "שר המשפטים" לא נסחף בלהט הדיון או כשל בלשונו. הכשל עמוק ויסודי יותר. האיש הקריא את דבריו מן הכתב. מישהו הכתיב לו אותם מבעוד מועד. כבר הורגלנו בגידופיו של "השר" את המערכת שעליה הוא מופקד. זה כבר לא חדש. ההסלמה של שלשום הייתה העובדה שומטת הלסת שאותו "שר משפטים" מסר פרטים שנאסרו בפרסום בידי בית משפט בישראל. הוא הפר צו איסור פרסום מפורש ועשה את זה מהמקפצה, כלומר מדוכן הנואמים של בית המחוקקים הישראלי.

אבל בואו נסתכל על חצי כוס (התרעלה) המלאה: האיש אמר, זמן קצר לאחר שנתחב לתפקידו, ש"לא כל פסק דין של בית משפט צריך לקיים". אז הנה, יש לנו פוליטיקאי שמקיים הבטחות.

בתזמון מושלם, בעוד דברי השטנה הללו מהדהדים במשכן הכנסת, צייץ יורש העצר יאיר נתניהו צמד ציוצי אימים משלו, שבהם כלול גם לינק לדבריו הטריים של "שר המשפטים" והוסיף פרטים אישיים על זהותה של אותה מקורבת של אותו עד מדינה, שזומנה לחקירה. זמן קצר אחר כך מחק המצייץ את ציוציו (אבל היו מי שצילמו אותם מבעוד מועד). בשטאזי ובגסטפו, כלומר במשטרת ישראל, טרם התקבלה החלטה אם לעצור אותו לחקירה.

האקט האחרון בא זמן קצר אחר כך, כשהדון הגדול, הקאפו די טוטי, פרסם הודעת הסתייגות רפה מהפרת צו איסור הפרסום בידי יוצא חלציו ומלחך פנכותיו. "יש לכבד את צווי בית המשפט", מלמל ראש ממשלת ישראל. קאט. אפשר לעבור הלאה. ראשו הכרות של הסוס שותת הדם הונח במיטתו של עד המדינה המאוים.

2. זה תמיד הם

הדון תמיד מסתייג. הרי הוא לא תיאר לעצמו שירצחו את רבין (אף על פי שהוזהר). והוא כן חושב שצריך לקיים את פסיקות בג"ץ (ולמרות זאת מינה לתפקיד "שר משפטים" אחד שלא חושב ככה). ועכשיו הוא נגד הפרת איסור פרסום (דקה אחרי שאנשיו הפרו אותו). הוא מסודר. יש לו תמיד אליבי. זה לא אני, זה הם. זה תמיד הם.

מה שנראה כמו משפחת פשע, מתנהג כמו משפחת פשע ועושה קולות של משפחת פשע, זה מאפיה. הסתובבו שלשום במשכן הכנסת לא מעט אנשים המומים. יצא לי לשוחח עם יואב סגלוביץ זמן קצר אחרי "נאומו" של קומיסר המשפטים. האיש ראה כמה דברים בחייו. גם הוא, אגב, רדף ראש ממשלה, כלומר חקר אותו (אולמרט, שגם הגיע לכלא) והוביל את אגף החקירות של המשטרה בתקופות סוערות. דבר כזה הוא לא ראה מימיו. "הם לא רואים בעיניים", מלמל, "אלה עניינים שבנפש".

אותו כנ"ל עם חברת הכנסת רויטל סויד, שמבינה דבר או שניים במשפחות פשע (הייתה עו"ד פלילית מצטיינת). הם לא תיארו לעצמם שיזכו לראות את מה שראו אתמול. ולא רק הם. גם בליכוד יש לא מעט אנשים שמתפחלצים אל מול הטירוף המשתולל בחופשיות בקודש הקודשים של הממלכה.

הביטו על ישיבת הסיעה. חבורת פוחלצים שותקים. לא תצליחו לשכנע אותי שניר ברקת, גדעון סער, יולי אדלשטיין, אבי דיכטר, גלעד ארדן ואפילו ישראל כ"ץ לא מבינים מה קורה כאן. הם מבינים, אבל שותקים. עדר עלוב של כבשים פועות ומגלגלות עיניים, שיטען בבוא היום (המתקרב) לנסיבות מקילות. חברים, הנסיבות אינן מקילות. הנסיבות מחמירות. זה לא יעבור הלאה אם רק תורידו עוד קצת את הראש. זה יעבור רק אם תרימו את הראש.

יממה אחת לפני ש"שר המשפטים" חשף מעל דוכן הכנסת את הפרטים האסורים, החרידו צווחותיהם של הביביסטים את הארץ בגין הפגיעה האיומה בכבודו של עד המדינה. המשטרה רמסה את זכויות האדם של ניר חפץ! איזה קילומטראז' הם עשו על זה. והנה, למחרת בבוקר, כשהגיעה פקודת היום מבלפור, פוף. הדאגה לניר חפץ התפוגגה. לוחמי זכויות האדם פשטו את הגלימות השחורות וחבשו את הכובעים הלבנים המחודדים. הם לא התעכבו לבדוק עובדות, לברר היתכנות, להגיע לחקר האמת.

הם לא טרחו (גם בערוץ 12 לא) לעבור על לוח הזמנים של חקירת חפץ ולהבין שאין שום סיכוי שתרגיל החקירה (המלוכלך) ההוא היה מה ששבר אותו. הם גם לא מקשיבים למה שחפץ עצמו אומר היום: אין קשר ממשי בין התרגיל לבין ההחלטה לחתום על הסכם עד מדינה.

ועוד משהו: ככל שנוקפים הימים, כך אני מתחזק בדעתי שמדובר במהומה על לא מאומה. כל המחרישים על הזוועות המתרחשות בבתי המאסר והמעצר, כל המתעלמים מהדוחות השנתיים על הצפיפות, על הפגיעה בזכויות האדם, על מניעת השינה, על הפשפשים, על החקירות הקשות, על התרגילים המלוכלכים - כל המתעלמים האלה התעוררו עכשיו, אצל ניר חפץ. ובכן, כל מה שצריך זה להאזין לעו"ד פיני רובין, מבכירי הפרקליטים בישראל ולשעבר חבר בצוות ההגנה של נתניהו (עד שהתברר שלא משלמים).

הוא הסביר השבוע (כפי שפורסם אצל עידו באום) שכן, יש לפרקליטות ולמשטרה כל הסיבות לבצע חקירות עומק חודרניות במקרה של עד מדינה. הוא גם צריך למסור "עדות ניקיון" וצריך לפשפש בכל פינה מפינות חייו כדי להיות מוכנים לניסיונות הקעקוע של ההגנה. שחיתות שלטונית, הרבה יותר מפשע מאורגן, מהווה איום ממשי על מוסדות המדינה. כדי להלחם בה, צריך להפעיל אמצעים מיוחדים וגם חקירות קשות. זה המצב.

השחיתות השלטונית אצלנו מחזירה מלחמה. הם מסמנים את בכירי שלטון החוק כחבורת קושרים. אני מניח שאם מישהו יפגע באביחי מנדלבליט או בליאת בן־ארי או בשי ניצן או בניר חפץ או בעיתונאי כלשהו, ימהר ראש הממשלה לגנות את המעשה הנפשע הזה. אני כבר רואה את ההבעה המיוסרת על פניו. את הבריטון הסדוק. את הצער העמוק, את התדהמה. לא, הוא לא ידע. ביבי לא ידע. והוא גם לא התכוון. הוא לא העלה על דעתו. הוא נגד אלימות ורבין לא בוגד.

הוא יישא הספד נרגש, סוחט דמעות, על הקבר הפתוח. אין לו מתחרים בתחום הזה. וכעבור כמה דקות יחזור לרקוד על הדם. אנחנו צריכים להבהיר לו ולשליחיו כאן ועכשיו: זה לא יעבור. בפעם הזו לא יהיה אליבי.

3. האנשים המודאגים בישראל

ובינתיים, כל הזמן הזה, נמשך האירוע המכונה "המו"מ הקואליציוני". העניינים מתחממים. מדברים על הכל, ועל לא כלום. "איך אנחנו יכולים להיכנס עם האיש הזה לממשלה?", שאל השבוע בכיר בכחול לבן, "איך אפשר לשבת עם האיש הזה באותו החדר כשביד אחת הוא מדבר על נבצרות ועל שלטון החוק וביד השנייה הוא שולח את אנשיו וחברי משפחתו להתקפות אמוק מופרעות על מערכת אכיפת החוק? איזה משחק הוא משחק?".

המפתחות עדיין אצל אביגדור ליברמן, והוא לא עושה רושם של מי שיוותר עליהם בקרוב. ליברמן יכול לערוק בחזרה ימינה ולהקים ממשלה עם נתניהו ברגע האחרון, הוא יכול לעשות את אותו הדבר לכיוון ההפוך. הוא גם יכול לא לעשות כלום אלא סתם לקיים את מה שהבטיח ולא להיכנס לאף ממשלה צרה. הוא גם יכול לקחת אותנו לבחירות בפעם השלישית (אם כי, לא באשמתו). בכחול לבן לא יכולים להיות בטוחים במאה אחוזים שאיווט לא "יחזור הביתה" בשנייה האחרונה. איילת שקד עובדת על זה מלא־מלא, אבל גם היא לא באמת יודעת מהם הסיכויים שזה יקרה.

בינתיים מתבררת עובדה משעשעת: הצמד־חמד החבוט ומרוט מהגיהינום, איילת ונפתלי, זוג המצורעים המנודים שכף רגלם לא דרכה מעולם במקדש בבלפור, הם הלופתים כעת את גורלם של בני הזוג. תמונה סוריאליסטית: יושבים להם איילת שקד ונפתלי בנט ומביטים בזוג המלכותי תלוי מולם על חוט השערה, כפסע בינם לבין תהום צלמוות הפעורה תחתם.

אביגדור ליברמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90אביגדור ליברמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הרי אם הימין החדש (בנט, שקד ומתן כהנא) מסכימים להקים ממשלה עם כחול לבן ויוצאים מגוש הימין־חרדים (שקד שרת משפטים, בנט תיק בכיר, כהנא סגן שר), המשחק משתנה. לא צריך שהערבים יתמכו אקטיבית בממשלה. הגוש של גנץ צומח ל־75, של ביבי צונח ל־25. מספיק שהערבים לא יגיעו, או יימנעו. ממשלה כזו יכולה להעביר לא מעט רפורמות וחוקי דת ומדינה, כמעט כל חלומותיו של ליברמן יתגשמו. במקביל, ממשלה כזו תטריל את החרדים ותייבש את הליכוד עד שהחברים יואילו להתעשת, לחתום על עמוד שדרה חלופי ולבקש ממשפחת נתניהו לשחרר את המדינה מלפיתתה.

האם התסריט הזה יתגשם? סיכוי נמוך. אני לא רואה את בנט הולך על זה, אני לא רואה את ליברמן מסכים לזה. מצד שני, החיים הם בחירה בין אופציות, ונדמה לי שזו קצת יותר טובה מבחירות שלישיות.

האנשים המודאגים ביותר בישראל כרגע הם דווקא האנשים שמכירים את נתניהו הכי טוב. האנשים שהיו לידו, שעבדו אצלו, שישבו באקווריום ומבינים מה קורה שם היום. כמעט כל האנשים האלה מדברים היום איתי ועם מקורבים נוספים. הם נפלטו/נמלטו משם בכל הזמנים והתקופות, כולל בימינו אלה. הם הרוסים מדאגה. שנתם טרופה. הם יודעים למה החבורה הזו בבלפור מסוגלת. הקטע הבא הוא תמצית של שיחות ארוכות, מדאיגות ומיוסרות שקיימתי איתם בשבועות האחרונים:

"הוא יעשה הכל וישתמש בכל האמצעים כדי לשרוד. הוא מאבד את שיקול הדעת ואת האיזון הנפשי. הקול קול ביבי, אבל הידיים ידי יאיר. הוא מובל על ידי הבן שלו, ששולט גם במערכת הפוליטית הקרובה. זה מצב מסוכן לא רק בתחום שלטון החוק, אלא גם בתחום הביטחוני".

זה לא נגמר: "הוא מסוגל להשתמש גם בביטחון. אתם תראו את האיומים הולכים וצומחים, את האיראנים מתנפלים על הגדרות. הוא יחשוש פחות לחמם את הגזרה. אחר כך הוא יגיע לחמלה. הוא ינסה לעורר חמלה. בלי בושה. תראו מה עושים לראש הממשלה. תראו איך משפילים את ראש הממשלה. הוא יגייס כל מה שניתן לגיוס. הוא לא יראה בעיניים. הוא יעורר רחמים, הוא יעורר שדים, הוא לא יהסס להצעיד המונים להיכל בית המשפט העליון בירושלים. הוא ינגן בכינור כשהכל יעלה באש. אני ראיתי את כל זה בתוך החדר. אני יודע איך הטרלול הזה פועל שם, מי מפעיל ומי מופעל, ואני לא מצליח להירדם בלילה".

4. החוב שלנו ל"עוכרי ישראל"

בשבוע שעבר התייחסתי כאן בהרחבה ל"דברים" שנשא בהפגנת הביביסטים האחרונה טיפוס בשם ארז תדמור, מוטציה אופיינית שצמחה פרא בפאטיו של בלפור. האיש היה ברשימת הליכוד בכנסת ובקמפיין האחרון היה הפה של הליכוד, כלומר הג'ורה. דובר הקמפיין. בעקבות מה שנכתב כאן בשבוע שעבר, קרסו תיבות הדואר שלי בכל המדיות האפשריות.

השבוע ציינו 25 שנה למבצע (הכושל) לשחרורו של החייל החטוף נחשון וקסמן. במבצע נהרגו וקסמן וגם סרן ניר פורז מסיירת מטכ"ל, ונפצעו לוחמים רבים. ביום חמישי התקיים אירוע ביוזמת המשפחות והחברים של שני הלוחמים הללו, שלא הכירו זה את זה, אבל גורלותיהם נקשרו זה בזה. החטוף ירושלמי, בן הציונות הדתית, ישיבה תיכונית. הקצין המשוחרר "ילד שמנת" לכאורה מרמת השרון, איפה שגדלים "הילדים שלהם", כדברי ארז תדמור, "אלה שהולכים לבתי הספר הכי טובים וחולבים את המדינה שלנו, אלא שמתקמבנים ב־8200 ובתלפיות".

ינון מגל ואני ראיינו השבוע את אל"ם במילואים ליאור לוטן, שנפצע בפעולה ההיא (מומלץ להאזין באפליקציה של רדיו 103). ראיון מרטיט לב. בעקבותיו שלח לי אדם אחר שהשתתף באירוע ההוא את ההודעה הבאה: "עברתי על רשימת הלוחמים והמפקדים שהשתתפו במבצע: שחר ארגמן, מפקד היחידה, קיבוצניק מיחיעם. ליאור לוטן, עירוני מרחובות. ניצן אלון הסמולן, מושבניק מניר בנים. הרצי הלוי, בן הציונות הדתית מירושלים. ניר פורז ז"ל, בן שכול מרמת השרון. א', היום מפקד מערך המ"מ, מיישוב ליד חדרה. מיכאל כפרי, סגן מפקד הסיירת, מקיבוץ גבעת חיים איחוד"... הרשימה נמשכת. יש בה עוד רבים וטובים. גם איתי, אחיו של ינון מגל, ירושלמי (חילוני).

נחשון וקסמן ז"ל. צילום: פלאש 90נחשון וקסמן ז"ל. צילום: פלאש 90

נוכחותם של "ילדי השמנת" שסימן תדמור בולטת, משמעותית מאוד. "חלקם נפצעו", כתב לי הכותב, "חלקם קיבלו צל"שים. אחד נהרג. הם סיכנו את חייהם כשיצאו לחלץ חייל חטוף, דתי, מירושלים. אח שלהם. אף אחד לא שאל אף אחד איפה הוא גדל ומה הוא מצביע, או באיזה בית ספר הוא למד. כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם. במובן הפרטי ובמובן הלאומי. אלה הם הפרזיטים שחולבים את המדינה. אלה הם אותם חברים שמתקמבנים ב־8200. היום, אגב, אפשר לבדוק איפה משרתים הבנים שלהם. אני בדקתי. נוכחות גבוהה בסיירת מטכ"ל ובסיירות המובחרות. גם ב־8200. רובנו חייבים את חיינו למה שקורה ב־8200. אלה הם עוכרי ישראל, הבוגדים, השמאל, החלשים".

זה נגמר ככה: "את הלוחמים האלה שלח למבצע ראש ממשלה מהשמאל, רמטכ"ל לשעבר ומשחרר ירושלים, שגם שלח פעם לוחמים עד אנטבה, ובמסיבת עיתונאים בלתי נשכחת, מופת של מנהיגות, הוא נטל אחריות אישית חדה, ברורה ומוחלטת, על כישלון הפעולה. הוא לא מצמץ, לא גמגם, לא שלח את 'ראש המל"ל' או את סגנו, לא חיפש להפיל אחריות על אחרים".

ומילה אחרונה על תלפיות. בלהט הגידוף הצליח רב"ט תדמור, שהורשע בגניבת אמל"ח מצה"ל וריצה עונש מאסר והורדה בדרגה, לשרבב גם את פרויקט תלפיות לרשימת הקומבינות שבהן משתמש "השמאל" כדי להתחמק מחובותיו. יצא לי ללוות את פרויקט תלפיות במשך חודשים ארוכים לפני כמה שנים לצורך פרויקט עיתונאי.

השבוע קיבלתי מבול של תגובות מבוגריו, הורים של בוגריו, סבים וסבתות של בוגריו וסתם ישראלים שהתפלצו לנוכח הדברים. שמעתי סיפורים על צעירים וצעירות, מכל המגזרים והקהילות, שמשקיעים חמש, עשר, חמש עשרה ועשרים שנה בביטחון ישראל, שמהווים את המצוינות הציונות בשיאה, שאחראים לקסמים שנעשים במקום הזה, שחתומים על אין ספור פרסים לביטחון ישראל, שמאכלסים את השדרה המרכזית של הביטחון הלאומי, התעשיות הביטחוניות, המדע והיכולות המיוחדות שלנו. ובכן, לא עוד. מעכשיו והלאה, תלפיות זה קומבינה של השמאל. תודה לך, בנימין נתניהו.

bencaspit5@gmail.com