אני לא יודעת איך קוראים לאיש שמוכר פרחים מחוץ לבית העלמין בקריית שאול. בשבע השנים האחרונות, כשאנחנו מגיעים לאזכרה של סבא באוקטובר וקונים פרחים, רציתי לשאול אותו. אבל איכשהו כמו הרבה דברים שאני רוצה לעשות, כשאני מגיעה לשם זה נראה לי טיפשי ולא חשוב ואולי אפילו מתנשא. אני מניחה שבנסיבות אחרות זה בכלל לא היה מעניין אותי, לא הייתי מקדישה לאיש ולו חצי מחשבה. 
 
גם הפעם ויתרתי. אולי כי הוא אף פעם לא רגוע, ולאחרונה אנשים עצבניים מרתיעים אותי ממש. לפעמים נדמה שהוא מתעצבן מהלוקיישן הבעייתי של הדוכן שלו או שבאמת קשה לו עם המצב במדינה בכל הנוגע לעסקים. כך זה נראה לפחות, אם להסתמך על מה שהוא נוהג למלמל ולפעמים גם לצעוק, במיוחד כשיש אנשים שעומדים ובוהים בו ואז בדוכן, אבל לא באמת מצליחים להחליט אם מתחשק להם לבזבז 30 שקל על מתים שלא באמת נהנים מהמחווה. 
 
יכול להיות שגם הוא סובל מהבעיה שיצרו הקברים החדשים, אלה שבקירות. אי אפשר כמו פעם למלא את המצבה בערימות של זרים, כשברור - בלי להעליב אף אחד כמובן - שכל מי שמתעסק במכירתם באזור הצמוד לכניסה לבית העלמין, מנצל את העובדה הזו כדי לגבות עוד 5 או 10 שקלים על הדרך. 
 

אבל אין לי תלונות לאנשים שמנסים בסך הכל להתפרנס. אחרי הכל, מה הייתי עושה בלעדיו? אני מגיעה לשם כבר שבע שנים ולא זוכרת אף פעם להביא אבן או נר או זר פרחים מהבית, אף על פי שבכל שנה אני מפצירה בעצמי להתאפס להבא ולבוא מאורגנת.  
 
יכול להיות שזו אשמתו של מנגנון ההדחקה או התת־מודע, שמסרב להודות שזו רוטינה מיותרת בעיניי. ובכל זאת אני ממשיכה. הרי אני לא מרגישה כלום מול קירות עם שמות חקוקים ותאריכים בעברית, שמעולם לא הייתי יודעת שהם הגיעו אלמלא היו מזכירים לי בבית. מבחינתי זה לא ל' בתשרי, זה 16.10. בלי להעליב אף אחד, לוח השנה העברי, שעוסק רק בחגים ובמוות יכול לקפוץ לי. אני אזכור מה שאני רוצה לזכור. את המתים וגם את החיים שאהבו את המתים לא ממש מעניין אם השנה מעוברת או לא, או אם יש מניין או אין. 
 
האמת היא שאני מחבבת את מוכר הפרחים בכניסה לקריית שאול. הוא משתמש בחוש הומור מניפולטיבי במיוחד כדי להעלות חיוך במקום הכי לא שמח בעולם, לפחות בשעות היום. ומה שקורה שם בלילה נשגב מבינתי. מכיוון שהוא לא באמת יכול להתבדח, רק חדי עין ואוזן יכולים להבחין בכך שמתחת לחזות הכעוסה מסתתר האיש המשעשע בעולם. אולי זו הסיבה לכך שהרגשי שהוא עשה לי לגבי שני הזרים והדיל של "שניים ב־50 שקל" התקבל אצלי בחיוך.
 
אבל מכיוון שהגעתי לשם במצב רוח רע, אחרי שלושה ימים שבהם לא שתיתי קפה (וזה כבר סיפור אחר לגמרי) - לקחתי רק זר אחד ב־30. הוא נעלב. "את חושבת שאני עובד עלייך, אבל בסך הכל רציתי לעשות לך באמת מבצע". אני לא צריכה מבצעים, עניתי, אני רק צריכה ללכת כי כולם הולכים. הוא הצחיק אותי, אבל לא זרמתי. ואחר כך כעסתי על עצמי שלקחתי את עצמי וגם אותו יותר מדי ברצינות. עוד 20 שקל לא היו הורגים אותי, מקסימום הייתי זורקת אותם בדרך על קבר אחר שיש בו מקום.  
 
הוא כל כך כעס, שכשאמרתי לו "תהיה בריא", היה נדמה לי שהוא לקח את המשפט לכיוון לא טוב, ועכשיו הוא עוד יותר מתעצבן. אי אפשר לשפוט אותו: להגיע בכל בוקר לעבודה הזאת ולהיתקל בעיקר באנשים עצובים זה לא הכי נעים. מנגד, אני מכירה הרבה אנשים שהולכים בבוקר לעבודה ולא ממש נתקלים בשמחת חיים מסביב, שלא לומר, חווים סוג של מוות. ואולי עדיף בית קברות, כי שם לפחות זה סופי ואין לנו שליטה על זה, ומי שמתעקש לקום בבוקר ולסבול צריך לשאת את המחשבה שהבחירה לגמרי בידיו. 
אין ספק שכל ביקור כזה מכניס אותי לפרופורציות בנוגע לחיים עצמם. אנחנו חיים רק פעם אחת ועדיין מתייחסים להקצבת הזמן הזאת כאל דבר מובן מאליו. לא אמיצים מספיק להודות במה שהלב שלנו רוצה או צריך, לא אמיצים מספיק ללכת עד הסוף כדי להגשים את החלומות שלנו, ובעיקר דוחים את הקץ ומשאירים את הבחירה בידיו המתעתעות של מה שכולם אוהבים לכנות "הגורל".

אז אני לא באמת מאמינה בגורל, ואני לא יודעת אם באמת יש חיים אחרי המוות, אבל אני כן יודעת שכשהסתכלתי על הקבר של סבא שלי, יכולתי להישבע שהוא אומר לי "תגידי, את סתומה?", אולי במילים אחרות, כי בכל זאת הוא היה משורר ובצבא הבריטי. מניחה שהוא התכוון לכך שאני מכלה את זמני על שטויות במקום לעשות את מה שאני באמת רוצה. ובכן, המעט שיכולתי, הוא להבטיח לעצמי שבזבוז הזמן הזה יקרה מעתה והלאה מעט ככל האפשר.