הוא שוב משקר, במצח נחושה - הקמת ממשלת מיעוט על ידי כחול לבן וליברמן, בתמיכה של ארבעה ח"כים ערבים (מחוץ לקואליציה) אינה סיכון ביטחוני ואינה קשורה לביטחון הלאומי. הדבר היחיד שממשלה כזו מסכנת זה את המשך ישיבתה של המשפחה המלכותית במעון בבלפור.

למה? זה פשוט - כשצה"ל פועל בעזה, לא הקואליציה נדרשת לאשר זאת. ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט מקבלים את ההחלטות. אם חלילה תפרוץ מלחמה אמיתית, תיהנה כל ממשלה מתמיכה מבחוץ של כל המפלגות הציוניות (הליכוד, ימינה והחרדים), כנהוג במקומותינו. נתניהו עושה שוב את מה שהפך לאומנות של ממש - פיזור שקרים, הפחדת המונים, פמפום הסתה לכל עבר. הרי הוא פיזר את הכנסת בקולות הערבים. הוא בחר מבקר מדינה משפחתי בקולותיהם של אותם ערבים. הוא שיגר את מקורבו נתן אשל לכתוב שני מאמרים בזכותם של אותם ערבים. עכשיו, כשזה עלול לסמן את סוף לפיתת החנק שלו על מוסדות המדינה, זה אנטי ציוני.

במהלך השבת, הפכה הפאניקה הקבועה בבלפור לתבהלה של ממש, שהתפוצצה בקול רעם גדול במוצאי שבת. שיחת ועידה, מצב חירום, "להבעיר את הכל", "אתם השתגעתם", וכל זה לא בגלל שמאות רקטות הומטרו על תושבי הדרום ולא בגלל שבבאר שבע לא הייתה שבת שקטה. כל זה בגלל השמועות ורסיסי המידע שחדרו לבועת הטרלול הבלפורית, על כוונתו של בני גנץ להקים ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של כמה ח"כים ערבים.

נתניהו, תנוח דעתך - הסיכוי שממשלה כזו תקום אינו גבוה. לא בגללך. בגלל אביגדור ליברמן, ואולי גם יועז הנדל וצבי האוזר. לדעתי, הם טועים, אבל דעתם קובעת. במקום לראות את ההזדמנות והתקווה העצומים שמגולמים במהלך כזה, המסמל את תזוזתם של נבחרי הציבור הערבים לעבר הציבור שבחר בהם, ובחירתם בהשתלבות במקום התבדלות, ניאלץ להיכנע לדעות הקדומות ולפוביות הקדומות מהן. יחד עם זאת, אני מבין את החששות הכבדים ממהלך כזה - ממשלה שתהיה תלויה על בלימה לא תיהנה ממאה דקות של חסד. חלקים נרחבים בציבור הישראלי לא בשלים עדיין לשיתוף פעולה כזה. הליכה לבחירות שנה או שנתיים אחר כך, יכולה לסמן את קצם הפוליטי של גנץ וליברמן, ולייצר נקמה ימנית מאוחרת.

בגלל כל האמור לעיל, האופציה הרלוונטית יותר כרגע היא הליכה לבחירות. כחול לבן תגיע לבחירות במצב משופר בהרבה מזה שהייתה בו בפעם הקודמת. נתניהו יישא כבר על גבו 2־3 כתבי אישום. קהל המצביעים של כחול לבן רעב, הליכודניקים עייפים, מבולבלים ולחלקם יש מחשבות כפירה. רוב רובו של הציבור, מכל הכיוונים, מאשים את נתניהו בהתדרדרות למועד ג'. כל זה מסמל רעות לנתניהו, וגם לעדת הפתאים חסרי הכבוד העצמי שמקרטעת בעקבותיו ורגילה להתאבד במצוותו.

אביגדור ליברמן. צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90אביגדור ליברמן. צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90

שתי אופציות לממשלת מיעוט הונחו בפני הקוקפיט של כחול לבן - הראשונה, הגרועה והבלתי אפשרית שבהן, כללה רק את כחול לבן, העבודה והמחנה הדמוקרטי – סך הכל 44 ח"כים. המשותפת תומכת מבחוץ, מה שמנפק עוד 13 ידיים – סך הכל 57. זה יותר מה־55 של הליכוד. ואיפה ליברמן? נמנע. ממשלה כזו לא תקום. בל"ד לא ראויה עדיין לעיכול באלקטורט הישראלי, וזה הדדי. האופציה השנייה היא 52 ח"כים (בלוק ה־44 פלוס ליברמן) ועוד 4 ח"כים ערבים בסך הכל. רשימה של רביעייה כזו כבר קיימת. אם ממשלה כזו תקום, יהיה כמעט בלתי אפשרי להפיל אותה.

הליכוד צריך 61 ידיים פלוס כדי להפיל את ממשלת גנץ. יחד עם זאת, חייה של הממשלה הזו יהיו מרים וקשים. היא תיפול בהצבעות, היא תצטרך לשחד את כל העולם כדי להעביר תקציב, היא תילחם כל יום מחדש על קיומה. אחרי כל זה, ברגע שתקום ממשלה כזו, השמיים הם הגבול. החרדים יכולים להתגנב פנימה. הליכוד יכול למאוס בכיליון שהמיט עליו מנהיגו, ללכת לפריימריס ולהצטרף. הכל פתוח.

האם זה יקרה? סביר להניח שלא. זה לא אומר שהאופציה הזו מתה. ממשיכים לקדם אותה ולפמפם אותה בכל מיני פורומים, אבל עד שהגבר המזוקן לא ישיר, או יגיד "רוצה אני", זה לא יקרה. עכשיו נראה אתכם משכנעים את אביגדור ליברמן.

ומה עם מתווה הנשיא? מנוחתו עדן. אם אפשר היה לתרגם את הזעם השורר בצמרת כחול לבן על הנשיא ריבלין לאנרגיה, לא היינו צריכים את מאגר לוויתן. ככל שנקפו השבועות, כך התברר שהתרגום של הליכוד למתווה הנשיא שונה לגמרי ממה שניתן היה להבין מראש. "עכשיו ברור שביבי רוצה להישאר לפחות שנה נוספת כראש ממשלה. אחר כך הוא רוצה מעמד סטטוטורי מיוחד של ממלא מקום בנבצרות, עם מקום בקבינט וסמכויות, והוא גם רוצה חסינות. במצב כזה, אין על מה לדבר", אמר לי אתמול בכיר בכחול לבן. "הכל", אמר אותו בכיר, "בגלל שריבלין התעלם מתוצאת הבחירות, ההיגיון הבריא והבטחת הבחירות שלנו, והחליט להציג מתווה מוקדם מדי ולהעניק לנתניהו קדימות מוזרה על פני מי שניצחו. את האבן הזו שנזרקה לים, כבר אי אפשר להוציא".

העיניים נשואות לעברם של שניים - בני גנץ ואביגדור ליברמן. כל אחד מהם צריך לקבל החלטה. עושה רושם שליברמן כבר קיבל. גנץ עוד לא. הוא מביט במשרד ראש הממשלה מטווח אפס, הוא קרוב אליו מאוד, אבל ייתכן שהוא יצטרך להמתין לסיבוב נוסף. הוא נקרע בין אופציית הממשלה הצרה (אם ליברמן ייעתר) למתווה הנשיא (אם נתניהו יירד מדרישותיו המופרכות) או לבחירות בפעם השלישית. זו תהיה בחירתו של גנץ והיא תהיה אחת הקשות שבחר בימי חייו.