זה סיפור על גבר שלא היה בו מתום ולא הוטל בו דופי, ולכן אני לא האיש שראוי לספר עליו. הוא הוסמך לכמורה בכנסייה הפרסביטריאנית, קדושתו שרדה את זאת של אמא תרזה, והוא הקדיש את כל חייו לילדים. הוא חי על מנת להבין אותם, לתווך ביניהם ובין העולם שעשה עצמו שומע אך לא הקשיב ולהרגיע אותם כאשר כדורי מתנקשים רעמו ופגעו, הרחובות בערו ומגדלי התאומים נפלו. בעידן של ג'פרי אפשטיין, המחשבה על גברים וילדים היא תמהיל אלים ודליק במיוחד, והידיים מתאגרפות מאליהן. אבל זה הזמן לנצור מחשבות נלוזות, להוסיף עצים לאח המבוערת, להתעטף בשמיכה שסבתא סרגה ולהצטופף ליד רגליו של אבא.

חופן מהבוץ שהוטח בו לא דבק. הוא לא לבש שרוולים ארוכים כדי להסתיר את הקעקועים בזרועותיו שאמורים היו לגלם את החיים שנטל כקילר בכוחות המיוחדים. בניגוד לשמועות באינטרנט על אודותיו, הוא לא שירת בנייבי סילס. הוא לא היה הומו, במידה שהמעקב בביצה אפלה בלילה ללא כוכבים אחרי נטיותיו המיניות של אדם עדיין מעניין מישהו. הוא היה נאמן לאשתו ג'ואן, ושני בניו אינם מתעוררים מבועתים ושטופי זיעה קרה ממה שאבא עשה להם בלילה. וזה המבוא הלא דביק. מכאן זה רק מסתבך. בדרך כלל לא אכפת לי, אבל אזהרה הוגנת: זה טקסט מהזן שמוריד ציפוי מהשיניים. מכאן ואילך אנחנו בטריטוריה מובהקת של סתימות וטיפולי שורש.

לפני מותו, שעדיין מסייט אותי, התלוננתי בפני חברי ראודור על שאיני מצליח לערבב את האבקה (תרופה) שעלי ליטול כדי להוריד את האשלגן בדמי בכוס מים. ראודור היה ידען גדול ובעיקר אדם שאכפת לו. איך אתה עושה את זה? הרעים קולו בטלפון. מה זאת אומרת? כעסתי, אני מערבב כפית אבקה במים. קודם תמלא את הכוס מים, אמר ראודור, ואחר כך תוסיף את האבקה ותערבב וצלצל אלי בבוקר. כמובן שרטנתי כהוגן. הוא עם השטויות שלו. אבל עשיתי כפי שהמליץ וראו זה פלא: לא מילקשייק קטיפתי חלילה אבל גם לא ענן אבק רטוב שסתם את ראותיי. לעת זקנה אני נזהר במחוות סנטימנטליות: אבל ראודור היה מיסטר פרד רוג'רס שלי. מיסטר רוג'רס למבוגרים, ויש מאות אנשים המוכנים להעיד על כך.

הסיפור מתחיל הרבה לפני 1998, אבל איכשהו, במיוחד על רקע הסרט החדש הנפתח השבוע, זה התאריך המעודכן לעיסוק המחודש במיסטר רוג'רס. עד כדי כך שממש הרגע ב"מצב האומה" ב־CNN הקדיש ג'ייק טאפר חמש דקות תמימות לפרד רוג'רס בתקווה, כך לפחות היה נדמה לי, שנקדיש דקה אחת לשאלה האם היה מוחל לנו על התנהלותנו הנואלת בשנים האחרונות ועל התהומות שאליהן הידרדרנו. קצת שמאלץ ומוות לא מזיק ביום ראשון.

אין עדות על דיבור או מפגש בין מיסטר רוג'רס ומוניקה לוינסקי ב־1998, אבל אין דרך להקל ראש בסעד הרוחני שהיה מיסטר רוג'רס יכול להעניק לה. "מוניקה", הוא היה אומר בקול המיוחד, המעט ילדותי ופלגמטי שבו בחר לדבר לילדים בלי חלילה להתנשא עליהם או להעליב אותם, "אנחנו תמיד יוצאים מחוזקים ממשברים ועלינו ללמוד להתגונן בעצמנו מפני מבוגרים שלא רוצים בטובתנו. ומוניקה יקירתי, האם תהיי חברה שלי? את תמיד מוזמנת לבקר בשכונה שלי". מי שחופר ויורד לסוף דעתו של מיסטר רוג'רס, יודע שהייתה לו חוצפה ילדותית קרועת עיניים לומר משהו משעשע, אבל להיות מיסטר רוג'רס היה לדעת מתי לשתוק.

***

ב־1998 היה טום ג'ונו הכתב הלוהט ביותר של "אסקווייר", שהיה בסוף הקדנציה שלו כמגזין הלוהט ביותר באמריקה. שנה קודם לכן ירדו ג'ונו ו"אסקווייר" לאשפתות בכתבה על קווין ספייסי והוציאו אותו מהארון. אין לי סבלנות לדיון בשאלה האם הגיע לספייסי מה שעשו לו, עובדה שג'ונו הרגיש רע מאוד בגלל הכתבה. העורך שלו שלח אותו לראיין את מיסטר רוג'רס ושינה את חייו. בחוש השישי שלו לאנשים הרגיש רוג'רס שג'ונו הוא גבר שהלך לאיבוד. הסכסוך שלו עם אביו היה קולני ופומבי כמו גם קשייו עם בנו הצעיר.

לרוג'רס היה סדר יום תובעני ביותר (אף על פי שלא ויתר על נמנום אחר צהריים דשן), אבל הוא מצא זמן להניח לג'ונו לרדת לסוף דעתו, שעה שבעצם היה זה רוג'רס שירד לסוף דעתו של ג'ונו. הדיוקן שהוציא ג'ונו תחת ידיו נקרא כמו מבחן קבלה למשרה במנזר ישועי. הילד הרע של העיתונות המיר את אמונתו; הוא היה מאוהב. הכתבה הפכה לבסיס לתסריט על פרד רוג'רס לסרט בשם "יום נפלא בשכונה" בכיכוב - בואו נעשה עצמנו מתוחים לרגע - הו לא! טום הנקס.

התסריט מוסר את רוג'רס של ג'ונו; את ג'ונו מגלם בסרט מת'יו ריס ("האמריקאים"), לא השחקן הכי נעים בשכונה; והצפיפות הבלתי אפשרית של קדושי תקשורת בסרט קטן אחד שכבר עתה מסתובב עם זקפת זהב ענקית מזדקרת ממנו, היא לא פחות מניסיון מודע של טום הנקס, מי שנשאר לנו מגרי קופר וג'ימי סטוארט כולל השטיח לראש, לנכס לעצמו פיסת אמריקנה נוספת שתלהק את מלכודות הדבש שייכתבו על אודותיו: עורך הדין האמיץ שמת מאיידס, הציל את טוראי ראיין אחרי שהציל את אפולו 13, חצה את אמריקה בריצה, ערך את ה"וושינגטון פוסט", גילם את וולט דיסני והתאהב בכדור.

כמו רוג'רס, הנקס הוא איש שכולם אוהבים, אבל הוא לא נטול אג'נדה: 24 שנים חלפו מאז האוסקרים שלו עבור "פילדלפיה" ו"פורסט גאמפ" ו־18 שנה מאז שהיה מועמד. רוג'רס מחבק את ג'ונו בסרט, אבל זה חיבוק שעל הצופה להיות מוכה פורנו ובעל דמיון היפראקטיבי כדי לראות בו יותר מסימן לידידות אמיצה. טוראי ראיין מזכיר לי שג'ונו, שהתכתב עם רוג'רס ארוכות, שאל אותו פעם אם צפה בסרט. במייל התשובה כתב רוג'רס "לא צפינו. ג'ואן לא רצתה וכנראה שגם אני לא...אין לי מושג כיצד הייתי מתנהג אילו נקראתי למלחמה. כנראה שהייתי בוחר בשירות לאומי כמו חבר שלי, שהיה נהג אמבולנס. אני רוצה להאמין שהייתי טוב במשהו, אבל אני משוכנע שלא הייתי טוב בלהרוג אנשים; בזאת אני בטוח". התשובה הייתה אחת ההוכחות לשמועות השקריות באינטרנט: מיסטר רוג'רס לא שירת בנייבי סילס ולא היה לו קעקועים לכל מי שהרג.

כעת עלי לעבור לפיטסבורג, פנסילבניה. עיר שמונחת לי כבד על החזה. פרד רוג'רס נולד בפיטסבורג ב־1928, בן שמנמן למשפחה אמידה שהילדים בשכונה הציקו לו. תקופות ארוכות היה נצור בביתו בשל תחלואים שונים. כשהיה בן 10 קנתה לו סבתו פסנתר כנף "סטיינוויי" שעליו ניגן כל חייו ולפחות שעה ביום. אחרי שנתיים בבית ספר למוזיקה החליט רוג'רס ללמוד לכמורה ועבר מבחני הסמכה.

ב־1951 רכש אביו מניות ב־NBC, ורוג'רס עבר לניו יורק לעזור למוזיקאים כארטורו טוסקניני להסתגל לטלוויזיה. כאשר חבר של המשפחה הקים בפיטסבורג את אחת התחנות הראשונות של הטלוויזיה הציבורית, PBS, חזר רוג'רס הביתה. על פי אחת האגדות האורבניות על אודותיו, הדבר הראשון שראה בטלוויזיה היה קרב עוגות קרם. זה אמור היה לשעשע מבוגרים וילדים כאחד אבל הרגיז אותו ודחף אותו לחזור לבובות האצבע שאותן יצר ואיתן שיחק בילדותו. בעיקר דניאל הנמר, שהיה בן דמותו ובאמצעותו נתן קול לפחדים הכמוסים ביותר של ילדים.

קודם הוקמה לו "פינת ילדים" בתוכנית קיימת, אבל מהר מאוד התבהרו מסירותו, עוצמת הקשר שלו לילדים ויכולתו הנדירה לדבר איתם בשפה שהבינו, וכך הוקמה עבורו "השכונה של מיסטר רוג'רס". התוכנית הופקה בטורונטו ועברה לפיטסבורג ב־1968. מי שהמחשבה על שעתיים בחברת טום הנקס כמיסטר רוג'רס גורמת לחניכיים שלו להידבק, מוזמן לצפות ב"Won’t You Be my Neighbor?", סרטו התיעודי משנה שעברה של מורגן נוויל, שנחשב לסרט הדיוקן התיעודי המצליח בכל הזמנים. צפיתי בו השבוע, וזה סרט אפקטיבי, מינורי, מנוכש מעשבים דביקים ומשרת בנאמנות מפחידה את גישתו הלא מתלהמת, הישירה, הפתוחה והאופטימית של פרד רוג'רס לחיים.

מיסטר רוג'רס בא לעולם לפני "Sesame Street". תקציב ההפקה שלו היה קטן בהרבה. הבובות שהוא עצמו מפעיל בטירת הפלאים, היקום החלופי בתוכנית שלו, פרימיטיביות, אנכרוניסטיות וחלקן בקולו, אבל בזה כוחן.

פרד רוג'רס הלך על כבל מתוח ללא רשת ביטחון ונגע בנימי הנפש החשופים ביותר של ילדים, נכים כבריאים, מוכים ושלמים, ללא הקסם של ממלכת הפלאים שהקים ג'ים הנסון. עם שתי התנקשויות פוליטיות משנות היסטוריה ב־1968, לא התחבא רוג'רס מאחריותו להתמודד עם המציאות הקשה. הוא עונה על השאלה הבלתי נמנעת "מהי התנקשות?", ותשובתו אינה מתחמקת אך מעניקה מענה הקולע לתפיסת עולמו של ילד בן 5.

הוא צילם כאלף תוכניות ובהן בנה עולם מסודר ורגוע שנגזר מאישיותו. בפתח התוכנית נהג לחלוץ את נעלי הרחוב שלו ולנעול סניקרס נוחים. את הז'קט החליף באחד מעשרות הקרדיגנים (סוודר עם רוכסן או כפתורים) שהיו תלויים בארון הבגדים באולפן ושאת רובם סרגה לו אמו. הוא שר וניגן מאות שירים שחיבר עם המילים האלמנטריות ביותר בעולם שדמו לשריקת כלב: היה עליך להיות ילד כדי לשמוע ולהבין אותן.

הוא לא עישן ולא שתה. הוא התחיל כל יום בשחייה בבריכה שגם ההכנות לה היו סוג של פולחן. משך כל חייו שקל 143 פאונדס, לא פחות ולא יותר, והמספר 143 היה עבורו גימטריה פשטנית למילים "אני אוהב אותך". הוא היה צמחוני עם מניות במגזין בישול צמחוני. למרות שפתו התקנית בשידור, הוא דיבר עם ילדיו בשפת רחוב עמוסת עגה. היו לו יציאות לא אופייניות: כמו לרקוד באולפן עם בובת מין מתנפחת.

אני מכיר את האקרובטיקה שנעשתה בהקשרו ובשאלה כיצד היה שורד בעידן כמו זה הנוכחי, שבו היה עליו להסביר לילדים שצפו בו הרבה מהדברים המגונים שעושה ואומר טראמפ, אבל הוא מת מסרטן המעי ב־2003 והדבר נחסך ממנו. וחוץ מזה, למי אכפת. כל חייו היה רפובליקני רשום ובדרך כלל התנזר מפוליטיקה. חוץ מאשר ב־1969, כאשר ועדה של הסנאט בראשות הסנאטור הדמוקרט ג'ון פסטורי, איימה להפסיק את המימון ל־PBS. לפני שנפל הפור נשלח רוג'רס לשטוח את טיעוניו. מול הסנאטור השמרן וקפוץ הכיס דיבר רוג'רס כשם שדיבר לילדיו, באהבת אדם, בחיבה ובשפה שווה לכל נפש. בסוף דבריו אמר פסטורי: "מעולם לא התרגשתי כל כך. היה לי עור ברווז במשך יומיים. מיסטר רוג'רס, הצלת את הטלוויזיה הציבורית באמריקה".

***

בביוגרפיות שנכתבו עליו לא הצליחו המחברים להתנשא מעל הדיון במיניותו. ניתן להבין מדוע גבר מבוגר רך דיבור ומראה, שהקדיש את חייו להבנת ילדים ולתקשורת איתם, שאינו נרתע מלחבק גברים ושכמה מהדמויות הקבועות בשכונה שלו היו גברים שמיניותם לא הייתה כשלו, מעורר סקרנות. אבל זה היה מרדף נטול סנסציות. הוא היה נשוי באושר לאשתו ג'ואן 50 שנה. היא עצמה העידה עליו ש"לא היו לו חיים כפולים. הוא היא נאמן לחלוטין לשבועת הנישואים שלו". מחבר אחת הביוגרפיות נאלץ להתפשר על המונח "אנדרוגינוס", בעיקר משום שרוג'רס עצמו אמר לו "כנראה שאני ממש באמצע. אני מוצא נשים אטרקטיביות, ואני מוצא גברים אטרקטיביים". אין עדות שפעל על פי אחת הנטיות הללו חוץ מאשר עם אשתו.

האיש הקרוב לו ביותר בתוכנית היה השחקן וזמר האופרה השחור פרנסואה קלמנס, ששיחק שוטר והיה הומו. הבחירה של רוג'רס בקלמנס בעידן המסוים ההוא הייתה אמיצה פעמיים: שחור והומו. קלמנס העיד שכגבר הומוסקסואל שבילה זמן רב עם פרד רוג'רס, הוא היה אמור לדעת: "אילו נדף ממנו שמץ של ווייב גיי, זה לא היה חומק ממני". פעמיים במהלך התוכנית ובהפרש של 25 שנה שבר רוג'רס כל מוסכמה מוקדמת. בימים חמים הוא נהג להצטלם כשרגליו היחפות טובלות בגיגית מים שאליה הזמין את קלמנס להסיר את גרביו ולהכניס את כפות רגליו. בשתי הפעמים הללו ניגב רוג'רס את רגליו של קלמנס. זו הייתה ג'סטה מודעת לעצמה, שחיקתה את ישו שוטף את רגלי השליחים. רוג'רס לא ניסה להגיד שהוא ישו מודרני. הוא היה צנוע וישר מדי. הוא אמר שכולם - ללא הבדל בצבע או נטייה מינית - שווים.

כדייר קבע של שכונת סקווירל היל, שבה אירע הטבח בבית הכנסת "עץ חיים", קשה להימלט מהשאלה כיצד היה רוג'רס מגיב על האירוע. אני חושב שהשאלה הזאת כמו אחרות, מפוברקת. הוא היה מגיב כפי שהגיב תמיד: הוא היה מוצא מיקרופון או מצלמה, חושב כמו ילד ומסביר לילדים מה קרה ומדוע זו אינו דרכו של העולם אלא רק סטיית התקן שלו. כך עשה ב־11 בספטמבר 2001, כאשר שנים אחרי פרישתו נקרא לומר דבר מה בעל טעם לילדים על הפיגוע במגדלי התאומים. דבריו לא היו מרעישים בשום צורה, אבל אולי עליך להיות ילד כדי להתחבר אליו. "אני כה גאה בכל אלה שגדלו איתנו", אמר רוג'רס. "אני יודע עד כמה זה קשה למצוא תקווה וביטחון בחודשים ובשנים שיבואו. אני רוצה לומר לכם מה שאמרתי כאשר הייתם צעירים יותר: אני אוהב אתכם כמות שאתם. זו תחושה כה טובה לדעת שאנחנו חברים לכל החיים".