היחס לערביי ישראל תפס לאחרונה את הכותרות, הנה שלוש נקודות שלדעתי כדאי לשים לב אליהן: הראשונה הוא אפליה וצביעות. בזמנו צפיתי בכתבה שעסקה באפליה של הערבים. התחום הנדון היה סטודנטים ערבים הלומדים באוניברסיטת תל אביב. לא אפליה בלימודים אלא אפליה במציאת מגורים. הכתבה הראתה כי סטודנטים שמציגים עצמם כערבים ומבקשים לשכור דירה בתל אביב, נתקלים בסירוב של בעלי הדירות בתירוצים שונים ומשונים. אכן, אין ספק שקיימת אצלנו בחברה אפליה סמויה נגד ערבים בתחומים שונים. בו בזמן שנואה עליי הצביעות בנושא, כי באותה כתבה ממש, רואיינו גם שתי גברות שישבו בבית קפה במרכז שוסטר ברמת אביב. השתיים דיברו על הערבים המסכנים שסובלים מחוסר שוויון, שזכויותיהם ואדמותיהם נשללות, שהיו לאזרחים סוג ב'. ואז, אחרי מפגן החמלה הזה, הן נשאלו: "אם תוכלו להשכיר חדר, ויבוא אליכן סטודנט ערבי שיבקש לשכור אותו, האם תשכירו לו?", השתיים הביטו במראיין בתימהון והשיבו: "בטח שלא". "למה?", תמה המראיין, ונענה: "כי הם ערבים!", כל הסבר מיותר.
השנייה היא צה"ל. בתחילת השבוע גער בני גנץ בחברי הכנסת של הרשימה המשותפת על דבריהם בנוגע לחיילי צה"ל. גנץ הסביר שאין לדבר כך על חיילי צה"ל המוסריים, שמבקרים ובודקים כל הריגה של חפים מפשע. אחמד טיבי, בתשובה, נזף בגנץ והעיר לו שלא יחנך אותם. דברי גנץ היו נכונים, אבל בעצם ההטפה שלו חמק ממנו לדעתי דבר מהותי. צה"ל מגלם אצל חלק גדול בחברה הערבית (ואצל כלל חברי "הרשימה המשותפת"), את הזהות הלאומית היהודית יותר מכל דבר אחר; צה"ל הוא זה שמקנה למדינה היהודית את יכולת הקיום והעמידה שלה; צה"ל הוא הגורם המלכד של החברה היהודית. כל אחד משונאי המדינה היהודית הציונית מבין זאת. לכן, צה"ל מואשם בפשעי מלחמה, ולא משנות העובדות. גם אלף שיעורי חינוך לדוברי עברית צחה כמו טיבי או עודה, לא יועילו: ליבת הזהות הלאומית הפלסטינית היא העוינות לצה"ל וכל מה שהוא מגלם. הוא היהודי שלא מתכופף ויודע, כשצריך, להכות חזק.
השלישית היא האלימות. כמו שאלף סדרות חינוך לא ישנו את יחס הערבים לצה"ל, כך גם מיליארדים שיושקעו בחברה הערבית לשם חיסול האלימות, לא יועילו אלא אולי במעט. מדוע? כי לדעתי החברה הערבית היא אלימה ביסודה, בוודאי בהשוואה לחברה היהודית. באחת הכתבות בנושא נשאל תושב אום אל־פחם: "אם אתה רואה במו עיניך שאדם מוכר לך הורג מולך אדם אחר, האם תלך ותמסור עדות במשטרה?", התושב השיב, ללא היסוס: "לא, לא אמסור!", "מדוע?", הוא נשאל והשיב: "כי יבואו ויהרגו אותי, או את מישהו מבני משפחתי".
צריך להביט מסביב על האלימות, על כל צורותיה, הקיימת ברחבי המזרח התיכון. היא הפכה לנורמטיבית. כל מי שמתעלם מכך, בטיעון השדוף של "גזענות", חי לו בעולם הנחמד של השוטים.