אז כיפוש נסעה עם חברות לחגוג יום הולדת בברלין, כי הרי אי אפשר אחרת. אם את לא בשער ברנדנבורג ביום הולדת, או עולה לרגל לבונקר של היטלר, זו ממש לא חגיגה.

אני נשארתי עם "הצדיק". פעם ראשונה שאני איתו לבד ארבעה ימים, וכבר אחרי שש שעות אני חותך ורידים. זה לא עוזר שכיפוש בשיחת וואטסאפ אומרת: "תנשום, תנשום. קודם כל לנשום. בלי עצבים. אם אתה לא יודע משהו, תביט ברשימה". זה לא שלא עשינו חזרות על כל פעולה במהלך היום. ז'תומרת כיפוש דיברה ואני ריחפתי, ורק אמרתי שהבנתי. אבל לא הבנתי כלום.

"דבר ראשון, מאמי, אתה מתעורר בשש וחצי. אתה חייב להקפיד להתעורר לפני גיא. כי הוא רגיל שאני ערה, הבנת?"

"בסדרררר. אז אצלי הוא יתרגל אחרת. אנחנו כבר לא בוורמאכט. מה קרה, כיפוש? הילד בן 7 ורבע, הוא יכול לקום לבד".

"מאמי, תקשיב לי ותקשיב לי טוב. תעשה מה שאני אומרת, זה יקל עליך. יש לו הרגלים, אל תשנה לו אותם, כי הוא יטריף אותך, ואני לא אהיה פה לחלץ אותך. תכין לו כוס שוקו - הנה השוקו - הכנתי חלב. הנה לחם לטוסט, אתה מורח קצת חמאה, שתי פרוסות גבינה צהובה, עוד אחת אתה נותן לשרי, ואז תלך להתקלח ולהתארגן. בלי עצבים על הבוקר. תן לו לראות טלוויזיה, זה ירגיע אותו".

התחלתי לאבד סבלנות מהתדריך. באופן כללי אני שונא תדריכים, אני טוב באירועים מתגלגלים. אבל היא המשיכה. "הנה השקיות. אחת לתפוח עץ, אחת לכריך שאתה מכין לו עם ההודו הדק. זה כריך לילד, תזכור את זה, לא שמים לו חצי חבילה ובלי מלפפון חמוץ ומיונז. הוא לא אוהב, רק קצת הודו דק כזה".

כבר הייתי בטירוף. "עזבי אותי באמשל'ך. אני אקנה לו כריך ברולדין. דייייי".

אבל היא המשיכה לפטפט. "אתה לא קונה, אתה מכין. הוא ילד בן 7, לא בטלן עם הרגלים גרועים של בן 60, אל תרגיז אותי. הנה התרופה, אתה שובר את הקפסולה, ומערבב לו עם קצת פטל ונותן לו לשתות עם קשית. הבנת? אני רוצה לשמוע שהבנת".

דווקא בקטע התרופתי הייתי קשוב. ואז היא המשיכה על העניין שצריך לדייק בהגעה לבית הספר, להגיע עד 7:55. "מאמי, לא באוטו, אתם הולכים עם שרי, אתה מוודא שהוא נכנס לכיתה. תסתכל עליי, הבנת מה שאני אומרת?"

בטח שהבנתי. האישה הזו מתייחסת אליי כאל חסר ישע שמפגר בהתפתחותו. אני אבא לשלושה ילדים, למה היא משוכנעת שאני אידיוט כזה?

"כיפוש, תיסעי כבר, הרגת אותי. יאללה ביי".

אבל היא המשיכה, כרגיל. "שלחתי לך בוואטסאפ את הטלפונים של החברות שלי שאיתי. דיברתי עם הבנות שלך ירדן ויולי, הן יעזרו לך, כי אני סומכת עליהן שהן יותר בוגרות ממך. אל תיתן לו לנהל אותך, תנהל אתה אותו. נסה לשנות לי את הדעה שאתה לא יותר ילדותי ממנו".

וסוף־סוף היא טסה.

אומנם הצדיק העביר את המזרן התחתון מהמיטה שלו לחדר השינה, אבל העדיף לישון איתי, וכמובן שגם שרי הכלבה אהבה להיות מתחת לשמיכה. "אבא, קר לשרי, אל תכעס עליה", אמר גיאצ'ו.

"תקשיב לי, אין כלבים במיטה. אם סבתא שרה הייתה רואה את זה, היא הייתה הופכת לצמח במיידי, הבנת?"

"אבא, שרי ישנה איתי במיטה שלך. היא שומרת עליי. אמא מרשה לי, אז תשתוק". נרדמנו בשמונה וחצי, והתעוררתי בגלל ששמעתי שיחת טלפון בין הילד לאמו.

"גיאצ'ו, אבא קם? הורדתם את שרי? צחצחת שיניים כבר?"

"לא, אמא", השיב הצדיק. "אבא ישן. ניסיתי להעיר אותו, הוא רק אומר לי: 'עזוב אותי, תוריד את שרי'. כבר בוקר, אמא, אבל הוא ישן חזק".

היא ביקשה ממנו לקרב את הטלפון אליי, והוא נעתר בשמחה. "מאמי, קום מיד! השעה שמונה ורבע אצלכם, גיא מאחר לבצפר. דיברתי איתך רק אתמול, מה קורה איתך?!"

"כיפוש, איך את מבלה?", מיהרתי להגיב, "פגשת כבר גרמנים טובים שמתנצלים על השואה? שאלת אותם מה עשה סבא שלהם במהלך מלחמת העולם השנייה? כמה יידעלך סבא וסבתא הסגירו לנאצים? הילד שלך נוכל. הוא ביקש ממני לא ללכת לבצפר היום, כי הוא מתגעגע אלייך. אמרתי לו בסדררר, תישאר איתי. קיבלתי החלטה של מפקד בשטח. את אומנם האוגדונר מברלין, אבל חסכי ממני את הקטע של ההתנמרות, סגרנו?"

"הודעת לבית הספר שהוא לא מגיע?", שאלה המפקדת.

"למה צריך להודיע?", השבתי, "הוא לא שם, זו עובדה. למי אני צריך לדווח בדיוק?".

היא אמרה שהיא תדווח. ביקשתי שזה יהיה מהרחבה שבה היה הבונקר של היטלר, או לפחות מחומת ברלין שנפרצה. "חשוב לשמור על אותנטיות נאצית בדיווח, מאמי", הדגשתי בפניה.

"מה אתה הולך לעשות איתו היום?", היא דרשה לדעת. "יש לי קצת סידורים", השבתי. "הכתף שלי כואבת רצח מהרגע שנסעת לנתב"ג. קוראים לזה סטרס. אז נלך לחפש קצת אוקסי, או אולי טרג'ין. תלוי מה יש לדילר בתיק, זה לא זמן להתווכח איתו. אחרי זה נאכל ברקפסט בנמל, כי אני רואה שיש שמיים כחולים, ונחזור לנמנם בצהריים. אחרי זה אקח אותו לרדיו, ופוצו תאסוף אותו משם. היא תישאר איתו עד הלילה, כי יש היום הופעה של הנטאשות בהיכל הספורט".

הרגשתי שהטלפון נמס לי ביד מהעצבים שלה בברלין. "תגיד לי, אתה דפוק לגמרי, הא? יש לו צהרונית פרטית, אני מ־ש־ל־מ־ת על זה!!! ויש לו חוג לאחריה", שמעתי אותה צורחת, "קום מהמיטה, יש לך מזל שאני לא בבית עכשיו. אתה פשוט בטלן בנשמתך. לא ראיתי דבר כזה בחיים. אלה ההרגלים שאתה רוצה ללמד את הבן שלך?". המצב חייב יקיצה מלאה. קמתי והלכתי למטבח להכין לי קפה קר, בעוד היא נואמת. הצתי סיגריה של בוקר ופצחתי בנאום הסנגוריה. "תקשיבי לי טוף־טוף, גברת נועה קירל. את האדם היחיד שאני מכיר בגילך שחוגג כל יום הולדת חודשיים, ואז מתכונן ליום הולדת הבא. אני את יום הולדת 60 סגרתי בארוחת צהריים, עד כאן רות? הלאה, אני נפל קצונה - פעמיים - כי איני מסוגל לבצע פקודות לא הגיוניות בעליל. בגלל זה אני חותר לשלום אזורי, כי להיות חייל זה דבר די מטומטם. את שם, אני כאן. ואני עושה מה בא לי בראש, רק כדי שלילד יהיה כיף. הוא לא באקדמיה פרוסית או בווארית. אז תני לי לנהל את האירוע איך שבא לי בראש". נדמה לי שהנאום שלי על הסובאח היה יעיל להפליא. כי היא אמרה: "אתה יודע מה, מאמי, אולי אתה צודק. רק תדאג שיהיה לו כיף עד שאחזור בשבת. לאב יו, ביי".

שלחתי את הילד לסלון בפקודה לצפות בטלוויזיה, ופצחתי בפעולה האהובה עליי, לראות מה דיירי אגם הדרעק מצייצים בטוויטר, כדי להסביר איך זה ששנה אין כאן ממשלה, והמדינה מושבתת. אז גנץ טוען שאין עם מי לדבר, וביבי אומר שהוא מוכן לבוא למו"מ בלי תנאים מוקדמים. ברור שהאמירה "בלי תנאים מוקדמים" אינה כוללת בלוק של 55 עלוקות על הציבור; שהוא מתחיל כרה"מ; נבצרות עם הישארות בקיבינימט הביטחוני־מדיני; והמלצה להפריד את חוסן לישראל מכחול לבן. אבל על השאר אפשר לדבר, למשל על הצבע של החליפה בטקס השבעת הממשלה. מאוד מעניין וחשוב.

היועמ"ש, לפי פרסומים זרים, אמור להגיש את כתבי האישום נגד ביבי. צייצנים אומרים שהמדינה תבער, ואני עונה לכל אחד מהם: "הלוואי. הלוואי שיישרף כאן הכל, ונתחיל מהתחלה". הם לא אוהבים את התגובות שלי.

הפרסים על הגדר. בסוריה, בלבנון ובעזה. יופי, עשינו יופי של ביטחון מסכל כדי למנוע את המצב בעשר השנים האחרונות. אני רק מקווה שהם יגיעו גם לירדן, כי אני שואף לשלמות. אם כבר מוקפים באויב אז כבר שלזעקות של נתניהו יהיה באמת תוכן מפחיד, ולא סתם בלה־בלה־בלה שמטרתו להישאר לנצח בבלפור, כי האישה והילד מאוד אוהבים את הבית והתנאים.

אני גם עוקב אחרי ההתפתחויות בהחלטת מח"ש להאשים את הקצין שגרם למותו של סלומון טקה ז"ל בגרימת מוות ברשלנות. אומנם הייתי בזירה אחרי, אבל איני בקי ו/או יודע את חומר הראיות בתיק. גם משפחת הקורבן עוד לא יודעת. מה שאני כן יודע זה שכל אדם שעבר הכשרה בירי (גם עברתי הכשרה בירי מעשי, כתנאי לרישוי) יודע שאסור לירות על מוצקים בגלל חשש מנתזים קטלניים. וכן, בזירה רואים שאפשר גם לירות טיל לכיוון השמיים, ואף אחד לא היה נפגע.

נראה כיצד יגיבו צעירי העדה האתיופית אחרי השימוע לקצין. בכל מקרה, אין חשש שגם אם יורשע במשפטו, ייגזר עליו עונש מרבי של שלוש שנות מאסר. החוק קובע "עד שלוש שנות מאסר". נראה אם זה ייגמר בשמונה חודשים, או אולי פחות. ממש פחות.

אני מאוהב בערימת המפגרים שאומרים וכותבים שהיורה היה מאוים. אין חולק על כך, אבל הוא קצין משטרה, לא אזרח שאינו מיומן. מצד שני גם סא"ל איוב כיוף, מג"ד גדס"ר גולני, היה מאוים ביצהר, כאשר זבל אנושי הטיח בו בלוק לפרצוף. אבל אם כיוף היה יורה לעבריין בפיקת הברך, או אפילו שובר לו לסת בחבטת אגרוף, היו הסמוטריצ'ים זועקים לשמיים על אלימות של כוחות הביטחון. ולא סתם "כוחות", אלא עראבר־דרוזי שמכה יידעל'ה שפתח לו את הפנים. איפה יישמע דבר כזה. ליידעל'ה מותר כאן הכל, בתנאי שהוא לבן כמובן, והכי חשוב שיש לו כיפעל'ה על הפדחת. אתיופי שחור זה הכי נחות אצל הגזענים השולטים, הרבה יותר נחות מעראבר. כי מהעראברים בישראל פוחדים, מיוצאי אתיופיה ממש לא. סגרתי את הטלפון, והלכתי לשכב במיטה. הוא הגיע כעבור חמש דקות.

"אמרת שהולכים, אבא. מה קורה?"  "הולכים לעניינים שלי, ואתה שותק כמו דג. אין קניות היום. אם אתה מסכים, אנחנו נלך, אם לא - נישאר בבית. תחליט עכשיו". הוא הביט בי, וראיתי עליו שהוא בוחן את רצינות דבריי. "בסדר, אבא. בוא נלך, אני אהיה ילד טוב. נדבר בדרך ואולי תסכים לקנות לי משהו קטן, ממש פצפון".אמרתי שבסדר, ויצאנו.מחר חוזרת המפקדת, תמיד שנאתי תפקידים של קצין תורן. כי איני קצין, אף פעם גם לא רציתי להיות. תמיד חיפשתי להיות לבד, ועם שקט בראש. בלי אחריות על משהו, או מישהו