"יהודים המתיישבים בתל אביב משתמשים בדיוק באותה זכות משפטית שיש להם להתיישב בשטחים שנכבשו בששת הימים".

את הדברים הנחרצים הללו לא אמר מנחם בגין. גם לא יצחק שמיר או אחד מראשי מועצת יש"ע. גם לא מזכיר המדינה מייק פומפאו, בשעה שהכריז השבוע כי ארה"ב אינה רואה בהתנחלויות מעשה בלתי חוקי מבחינת הדין הבינלאומי. את הדברים הללו אמר לפני 50 שנה מי שהיה דיקאן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל, ואחר כך - תת־שר החוץ האמריקאי בימיו של הנשיא לינדון ג'ונסון ומי שהיה בין מנסחי החלטת האו"ם 242: פרופ' יוג'ין רוסטוב. הוא לא מצא כל הבדל בין המעמד המשפטי של שטחי מדינת ישראל בתחומי "הקו הירוק" של ערב מלחמת ששת הימים - לזה של שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה.

להבנתו המשפטית, זכותם של יהודים להתיישב בשטחים אלו מעוגנת בחוקת האו"ם, סעיף 80, בפרק ה־12 למגילת האומות המאוחדות.

פרק זה עוסק במערכות נאמנות בינלאומיות שהחליפו את שיטת המנדטים של חבר הלאומים. הסעיף נוסח כך כדי לתת תוקף משפטי להחלטות הארגון שקדם לאו"ם, הוא חבר הלאומים. בין השאר - להחלטות ועידת סן רמו מ־1920. מבחינת "הדין הבינלאומי" - דווקא הסעיף הזה מקנה תוקף חוקי להקמת מדינת ישראל, ולא, כפי שסבורים רבים - החלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 (החלטה 181) שלא הגיעה לידי מימוש ולכן פקעה. כזכור החליטה ועידת סן רמו להעניק לבריטניה מנדט על שטחי ארץ ישראל, משני עברי הירדן, כדי להקים בהם בית לאומי לעם היהודי ברוח הצהרת בלפור מ־1917.

הערבים לא היו מוכנים להשלים עם הקמתו של הבית הלאומי שלנו והחלו לשרוף, לשדוד ולרצוח. כך התחוללו "מאורעות" תרפ"א (1921), תרפ"ט (1929) וגלי הטרור והרצח של תרצ"ו־תרצ"ט ("המרד הערבי הגדול" 1936־1939).

בשלהי 1936 נשלחה לפלשתינה־א"י ועדת פיל כדי לנסות ליישב את הסכסוך היהודי־ערבי. הוועדה התכנסה במלון "פאלאס" בירושלים (היום - מלון "ולדורף אסטוריה"). כשהופיע דוד בן־גוריון בפני הוועדה, הוא הראה לחבריה את ספר התנ"ך והצהיר שזה הוא "הקושאן" של העם היהודי על ארץ ישראל. התנ"ך, ולא הצהרת בלפור או החלטות סן רמו. גם אני מאמין שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, כפי שכתוב בתורת ישראל. וזהו מקור זכותנו על הארץ, ואילו ההחלטות הבינלאומיות השונות אינן אלא הכרה בזכות הזו ולא מקורה. אבל יש רבים בתוכנו שהתנ"ך לא מעניין אותם, והם נזקקים להחלטות של גופים בינלאומיים, היוצרים מערכת משפטית לא־מוגדרת היטב של "משפט העמים", או "הדין הבינלאומי". אלו שבו ודקלמו מאז מלחמת ששת הימים כי שליטת ישראל בשטחי יהודה ושומרון היא בבחינת "כיבוש", והקמת יישובים יהודיים בשטחים אלו היא הפרת הדין הבינלאומי, האוסר העברת אוכלוסייה אזרחית ויישובה בשטחים כבושים. רוב מדינות העולם אימצו פרשנות זו ושבו והצהירו כי ההתנחלויות הן "בלתי חוקיות", מנוגדות לדין הבינלאומי ומהוות מכשול לשלום.

ההתנגדות להתיישבות היהודית בשטחי יו"ש היא עמדה פוליטית מקובלת בחוגי השמאל בישראל. למתנגדים טעמים פוליטיים ומדיניים שונים: הסוגיה הדמוגרפית, הכרה בזכותו של "העם הפלסטיני" להגדרה עצמית, הכרה בהם כ"אוכלוסייה ילידית", והטענה כי ההתנחלויות - ולא הסירוב הערבי להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי - הן המונעות כל אפשרות להגיע להסכם שלום. כל אחד מהטיעונים הללו, מוטעה ככל שיהיה, הוא לגיטימי בוויכוח הפוליטי, אבל בכל ויכוח כזה משתרבבת תמיד גם הסוגיה המשפטית. ובהתנשאות שמאלנית אופיינית טורחים תמיד דוברי השמאל להוסיף כי ההתנחלויות גם מנוגדות לדין הבינלאומי. וכמו בכל ויכוח עם השמאל - הוא אינו יכול להוביל לשום מקום, כי בעיני השמאלנים רק הפרשנות שלהם נכונה ולגיטימית. כל השאר - הבלים. והראיה - רוב העולם מסכים איתם.

אלא שהראיה אינה ראיה, כמובן. מדינות העולם מאמצות קו פוליטי־מדיני על פי האינטרסים שלהן. לרוב מדינות אירופה יש יותר אינטרסים בעולם הערבי, ולא פעם גם מניעים אנטישמיים כבושים או גלויים. באו"ם יש לפחות 50 מדינות התומכות אוטומטית בכל החלטה לטובת הערבים, גם אם זו החלטה הטוענת שחברון שייכת ל"מורשת הפלסטינית" ואין לעם היהודי כל זיקה אליה, או להר הבית. ולפיכך - תמיכה בינלאומית רחבה בהחלטות אנטי־ישראליות אינה משקפת מוסר, צדק או פרשנות אובייקטיבית של "החוק הבינלאומי". זוהי עמדה פוליטית ותו לא.

וכך בדיוק היא טענת השמאל הישראלי על חוקיות ההתנחלויות. זוהי עמדה פוליטית שמאלנית, המנסה להסתתר מאחורי "אמת משפטית" כביכול. והנה בא מזכיר המדינה האמריקאי, המעצמה החשובה בעולם, ואומר ההפך. ובכך הופך החלטות קודמות של מחלקת המדינה והממשלים האמריקאיים בדור האחרון, והולך בדרך המשפטית שסלל רוסטוב. הוא מוכיח כי הפרשנות של המחנה הלאומי בישראל, כפי שנומקה בדייקנות משפטית בדוח השופט אדמונד לוי ע"ה - מקובלת על ארה"ב. בעיניי זו הפרשנות הנכונה. אבל גם בעיני אלו המחזיקים בפרשנות אחרת זוהי למצער עוד פרשנות לגיטימית לחוק הבינלאומי. מי שרוצה ליישם את זכותו הטבעית וההיסטורית של עם ישראל על מולדתו - יחזיק בפרשנות הזאת. אלו הרוצים להקים מדינה ערבית בלב המולדת שלנו - יישענו על פרשנות אחרת.

תמיד יש ויכוח על הפרשנות הנכונה לדין הבינלאומי. אבל ראוי לשמאלנים לוותר על גלגול העיניים הצדקני, משום שאין זה ויכוח משפטי אמיתי - אלא ויכוח פוליטי. רוסיה טוענת שפלישתה לחצי האי קרים מוצדקת על פי הדין הבינלאומי. ארה"ב ורוב מדינות אירופה חושבות אחרת. זהו ויכוח מדיני־פוליטי. לא משפטי, כי אין באמת גוף בינלאומי אובייקטיבי שיחרוץ משפט צדק, שאינו מוטה פוליטית.


ממשלת ישראל צריכה במצב הנוכחי לאמץ מיד את דוח לוי ונגזרותיו, להכריז על החלת החוק והמשפט הישראלי לפחות על כל ההתיישבות ביו"ש, אם לא על כל השטח, להזדרז ולעשות זאת כל עוד טראמפ נשיא ארה"ב ופומפאו הוא נביאו. לא כי דברי פומפאו מקימים את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, אלא כי הם יוצרים שעת כושר פוליטית בינלאומית. ואם ינסו מדינות ערב בתמיכה אירופית לנסח החלטת גינוי במועצת הביטחון או לאיים על ישראל בסנקציות אם תעז להחל ריבונות - הווטו האמריקאי יגן עלינו. ואם ינסו האירופים להטיל עוד סנקציות כלכליות בדמות סימון מוצרי ההתנחלויות - יסתכנו בהתנגשות חזיתית עם נשיא אמריקאי שאין לו אלוהים. בשעה שהדברים נכתבים אינני יודע עדיין איך תיראה ממשלת ישראל הבאה, אך גם כחול לבן קיבלה בברכה את הצהרת פומפאו, ותמכה גם בסיפוח בקעת הירדן. ולפיכך שום דבר לא צריך להפריע לנו היום לצעוד צעד גדול וחשוב קדימה בדרך לריבונות ישראלית מלאה במולדת העם היהודי