אין זמן טוב יותר להודות: אני לא סובל את ונציה. יחד עם זאת, לבי עם תושבי העיר האיטלקית. בעצם גם זה לא, לבי ממש לא איתם. אני יושב בביתי וחושב על צרותיי, והשקיעה שלה מעניינת אותי כשלג דאשתקד. או יותר נכון כגשם דאשתקד. ההצפה של העיר מנפיקה שלל תמונות של אנשים מטיילים במגפיים, אבל כל תהילתה של ונציה מבוססת על כך שהיא בנויה על איים, עם תעלות מים ועשרות גשרים, וממילא היא מוצפת תמידית, והדרך היחידה לנווט בה היא באמצעות גונדולה או סירה.
ההצפה הזאת נקראת באיטלקית אקווה אלטה. זו גאות שנתית שתוקפת את העיר ונגרמת, לדעת מומחים, בגלל ההתחממות הגלובלית - אותה תופעה שדונלד טראמפ טוען שהיא המצאה. אך לטבע יש דרכים אירוניות וטיימינג מושלם להכריז שהוא קיים. דקות לאחר שהמועצה האזורית דחתה תוכנית למאבק בהתחממות הגלובלית, העיר החלה לשקוע ורשמה את ההצפה הגדולה ביותר מאז שנות ה־60. הטבע נקודתיים חחח.
האטרקציה המרכזית של ונציה היא פסטיבל המסיכות השנתי, אירוע מנג'ס בפני עצמו, שבו כל מיני אומנים ואומניות מתחילים בצורה וולונטרית - בלי שאף אחד יבקש מהם - לצבוע מסיכות בצבעים נועזים או מבהילים, לרוב גם וגם, ומוכרים אותן בכל פינה בעיר.
אז לא, ממש לא אכפת לי מוונציה. ובכלל, אין לי שום רגש מיוחד לעוד עשרות אתרים תיירותיים בנאליים ושחוקים אחרים המפוזרים בכל פינה בגלובוס. תאמינו לי שאתם לא רוצים לדעת מה אני מאחל למגדל פיזה, לגשר בסן פרנסיסקו, לביג בנד, למגדל אייפל, לפסל החירות - ומה הייתי עושה אם היו לי מספריים כשביקרתי במנזרים התלויים ביוון.
לא אתפלא אם כוונתו המקורית של דה וינצ'י הייתה בדיוק זו - לצחוק בפניו של כל תייר שחש עצמו חובב אומנות, כשהוא רודף אחרי עוד מוצר פופ מאכזב. ובסוף גם מונה ליזה וגם ונציה יורקות עלינו, ואנחנו חושבים שזו הצפה.
התרעות פיקוד העורף