לא פחות מדכדכת מהצחנה העולה מפרשת קייב־גייט (המוכרת בישראל כאוקראינה־גייט) ומהאופן שבו השתמש דונלד טראמפ במחלקת המדינה וב־400 מיליון דולר שאישר הקונגרס לאוקראינה, היא קריסת התקשורת האמריקאית אל עצמה כמו סופלה שנפל. יכול להיות שאני מחמיץ עיתונאי חד כתער, בעל מקורות טובים ויכולת ניתוח נדירה המלהטט בטקסטים לוהבים מחרון קדוש באייווה או באיידהו. אבל ממה שאני רואה וקורא אצל החשודים הרגילים ואפילו בשוליים, אף אחד לא התעלה באיכות האמירה האמירה, הסמכותיות והכישרון על אלה של וולטר קרונקייט, אריק סוורייד, אד מורו, מייק וואלאס, הנטר תומפסון ואחרים.
כאשר קרונקייט חזר מווייטנאם ב־1968 ואמר בשידור שאינו רואה כיצד תוכל אמריקה לנצח במלחמה אבודה, הבין צופה הטלוויזיה הממוצע שחבל על הזמן. כאשר תומפסון כתב שלא פגש נוכל פוליטי גדול מריצ'רד ניקסון וגם נתן בו סימנים, היה ברור שהוא דובר אמת. את הקאדר המנצח ההוא לקחו הזמן והרוח ונותרנו עם עיתונאי פרווה מהוססים כמו וולף בליצר מ־CNN, המתנהג יותר כשוטר מקוף בצומת עמוס מאשר כמישהו המוכן להיהרג על הזכות להביע את דעתו. המאחרים לישון יכולים להציץ בלילה בקרל ברנסטין או בג'ון דין מציעים בשידור אנלוגיה נוספת לווטרגייט או סטייה ממנה.
זה מייגע ובעיקר עצוב, משום שנותרנו לבד על הקרח. למי מאיתנו שאכפת לו עדיין ההבדל בין טוב ורע, שחיתות ושמירת חוק, הכרת המציאות או חיים ביקום חלופי - אין יותר בית. מי שרוצה לקיים בשולי הדברים ויכוח ערני על ההבדלים הדקים בין CNN ל־MSNBC או לפערי התיווך והדיווח בין ה"ניו יורק טיימס" ל"וושינגטון פוסט", יעשה זאת בזמנו שלו. כל גופי התקשורת הללו ממלמלים משני צדי הפה ומצליחים לא לומר הרבה. הם קופצים עם הכרזות רבות של ועדת המערכת, שאותן הם מאזנים למחרת כמו מי שנבהל מאומץ הלב שהפגין בלילה עם אור ראשון של בוקר.
בכל החבורה הזאת אין קול מקורי אחד, המהדהד בתבונה עמוקה מהולה בחדות מחשבה ובחזה חשוף מול פני המציאות. בעלי בסטות ליליות, שהן הליין־אפ האטרקטיבי של פריים טיים, מקיפים עצמם בעשרות מומחים, אינטרסנטים לא סמויים, עיתונאים ללא בית ופוליטיקאים מקשישים, ומזיזים יחד אוויר חם מצד לצד באולפן.
אני יודע שבחלקה הלכה התקשורת למקומות סמויים מן העין שאולי אינני רואה, אבל ממה שאני קורא ושומע, די הלך עלינו. אין דבר מבהיל יותר מאשר להיות כה לבד בשיאו של משבר קיומי, המרסק את שארית האמונה במוסדות השלטון.
אל תוך הוואקום הזה מתפרצים גיבורי תקשורת מהעבר ומעבירים אותנו שוב דרך סיפורי הגבורה האישיים שלהם והישגיהם העיתונאיים מווטרגייט. אני מוכן לקרוא על ווטרגייט עד יומי האחרון. בעיקר משום שזה היה סיפור נוכלות מפואר וסכין בגב מוסד הנשיאות. יותר מזאת, משום שווטרגייט, בניגוד לקייב־גייט, התנהלה על רקע של אמריקה אחרת: אידיאולוגית, לוחמנית, מחויבת לרוח מהפכנית ועל רקע מלחמה מיותרת והתעוררות הכרחית של שכבות מופלות לרעה שהגיע זמנן לתבוע את חלקן בעוגה.
זאת הסיבה שטום ברוקאו, מי שהיה כתב הבית הלבן של NBC בזמן שהתרחשה פרשת ווטרגייט, הוציא כעת ספר על הימים ההם. כמו דן ראדר, סם דונלדסון ואחרים, שזמן המסך שלהם התנפח לאחרונה, גם ברוקאו נדחף לתמונה. “נפילתו של ריצ'רד ניקסון" הוא ספר דק גזרה וקליל, המכיל לא מעט טפיחות עצמיות על השכם. זה לא נעים, אבל מגיע גיל שבו עלינו לתקוע בחצוצרה של עצמנו לפני שיערפו לנו את השפתיים.
יש באמריקה עיתונאים שמודים בקול נמוך שזה בעצם הליך ההדחה השלישי שלהם. את אנדרו ג'ונסון, שירש את לינקולן, אני מניח שכולם החמיצו. אבל הם עברו את ניקסון וקלינטון, וכעת הם בהליך ההדחה השלישי ב־45 שנה. זה מקבץ קרוב מדי ומעורר אי־נחת, המעיד על דעיכת הערכים או התנהגותם התקנית של נשיאים מחד, או על עצבנות הולכת וגוברת בקונגרס.
לא כל הסיפורים דומים. אף אחד מהנשיאים לא הודח. ניקסון התפטר בטרם הדחה, וקלינטון לא הורשע בסנאט. בסופו של שבוע שבו 12 עדים משכנעים העידו בפומבי במשך 30 שעות, אינני מזהה שום הוכחה שאיום ההדחה על טראמפ ברור ומיידי. כל נשיאותו שקד טראמפ על יצירת מציאות חלופית, שתל בתודעה את הדיפ סטייט ותבע את המונח "חדשות כזב".
כעת חמושים הוא ואנשיו בנשק האוטומטי הזה, ויש משהו פתטי באמונתם של הדמוקרטים כי יצליחו לנסח השבוע סעיפי אישום ולהצביע בבית הנבחרים עד חג המולד. אם וכאשר יגיע המשפט לסנאט, יש שם רוב נייח ויציב לטראמפ, ומכיוון ששופט בית המשפט העליון אמור לנהל את המשפט, לא מופרך לראות את ההדחה כלא ריאלית. לפחות לא מהנקודה המסוימת הזאת בזמן. דברים יכולים להשתנות, אבל הדמוקרטים בחרו במלחמת בזק, בעיקר כדי לא להיגרר תחת אש לישורת האחרונה של בחירות 2020.
***
יותר משהוא רוצה לכתוב על ווטרגייט, חוזר ברוקאו לספר כיצד הציל ניקסון את ישראל במלחמת יום כיפור. הסיפור על הרכבת האווירית שחידשה את מלאי התחמושת של ישראל והביאה כלים חדשים וחלקי חילוף אינו חדש, אבל מייצג קונטרפונקט מעניין על רקע קייב־גייט: טראמפ מועמד להדחה משום שעיכב משלוח נשק הגנתי לאוקראינה כדי להכריח אותה לחקור את הנטר וג'ו ביידן; בעיצומו של שימוע ההדחה בקונגרס התפנו קיסינג'ר וניקסון להציל את ישראל. הם היו באלמנט הטבעי שלהם. מלחמה במזרח התיכון. זה היה עימות בין הידידה הוותיקה של ישראל לבין שאיפות סובייטיות במזרח התיכון, כותב ברוקאו, ולא פריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית.
ממרחק הזמן ובבחינה של התיעוד המוקלט והמדוקדק של אמירותיו, עולה שבניקסון שכנו בכפיפה אחת אנטישמיות לצד הערכה לישראל והשתאות מחוצפתה של המדינה הקטנה. עם גולדה מאיר, היידישע מאמע עם התיק האפור התלוי על זרועה ועננת הצ'סטרפילד, הוא כרוך ביחסים סבוכים שיש בהם תזכורת ליחסיו עם אמו, מחנכת מחמירה, אישה בעלת אמונה דתית נוקשה שהעניקה לו אהבה במשורה ולרוב על רקע מעשה טוב שעשה.
אלה היו ימים שבהם לא ראה טעם לבקש אישור מהקונגרס. הוא גם לא חיכה שיירדו לסוף דעתו במשרד ההגנה בעניין הצורך הדחוף לסייע לישראל. ניקסון נבח על אנשיו: “לעזאזל, תשתמשו בכל מטוס שיש לנו. תשלחו כל מה שטס".
מבצע החימוש נקרא Nickel Grass, והוא הפך למבצע מתגלגל ומסובך משום שחברות תעופה אזרחיות באמריקה לא רצו לקחת צד במלחמה, ומדינות אירופה סירבו להצטרף להצלה. חוץ מפורטוגל, שהסכימה לעסקה שתניח לממשל להשתמש באחד מבסיסיה באיים האזוריים. בן לילה תדלקו שם 30 מטוסי תובלה בדרכם לישראל כשהם נושאים טנקים, ארטילריה ותחמושת. בשלבים האחרונים של הטיסה ליוו את מטוסי התובלה מטוסי קרב ישראליים ואמריקאיים. סך הכל נחתו בישראל 567 טיסות עמוסות.
רק שנה קודם לכן, ב־1972, לא הסתיר ניקסון את האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון. “המדיניות האמריקאית במזרח התיכון", אמר ליועציו, “נועדה לקדם את האינטרסים שלנו. אנחנו נדאג לכך שישראל לא תובס ותיכבש, משום שישראל היא כרגע המעצור האפקטיבי ביותר להרחבת השפעתה של ברית המועצות באזור". כאשר מפגינים שניקסון זיהה כיהודים הגיעו קרוב מדי לז'ורז' פומפידו ורעייתו שביקרו בשיקגו, חבטו בנשיא צרפת וירקו על אשתו, נתן ניקסון דרור לאנטישמיות שלו: “היהודים המזוינים חושבים שהם מנהלים את העולם", השתולל.
הוא החליט על דחיית מכירתם של 25 מטוסי פנטום ו־80 מטוסי סקייהוק לישראל, מכירה שאותה אישר בלי לערב את הקונגרס בפגישה עם גולדה שבועיים קודם לכן. לפני בחירות 72' שלח ניקסון מזכר שהשגריר רבין נדרש למסור לגולדה מאיר. מסמך נדיר באמירתו הפוליטית הבוטה: “ישראל סומכת על הדמוקרטים המוכנים לשלום בכל מחיר. ישראל חייבת להבין שהדמוקרטים הם משענת קנה רצוץ. כאשר המצב קשה, הם חותכים ובורחים.
"ידידיה האמיתיים של ישראל באמריקה הם אנשים כבארי גולדווטר, וויליאם באקלי וריצ'רד ניקסון, הנחשבים כנִצים בנושא ישראל. האינטרסים שלנו הם בעד חופש ולא רק פרו־ישראל בגלל הקול היהודי. גברת מאיר והשגריר רבין חייבים לבטוח בניקסון באופן מלא. אם לא יבינו זאת ויפעלו כמי שהבינו החל מרגע זה, גורלם שיישטפו באסלה".
***
כשפרצה מלחמת יום כיפור נמצא ניקסון בקי ביסקיין, פלורידה, שם נהג לנפוש ולשחק גולף. שעה שהתורים בתחנות הדלק באמריקה התארכו בגלל החרם הערבי, התייעצו ניקסון, שר ההגנה ג'יימס שלזינגר וקיסינג'ר כיצד להגיב על הפצרותיה וקריאות הגעוואלד של גולדה מתל אביב לסיוע מיידי. ניקסון לקח אחריות מלאה. החל מ־13 באוקטובר 1973, ובמשך שבועיים, הטיסה אמריקה לישראל כמות תחמושת גדולה יותר מאשר הטיסה אמריקה לברלין במהלך הרכבת האווירית בשנים 1948־1949.
ברוקאו אינו מזניח את הסיפא הראשון. ב־16 ביוני 1974, פחות מחודשיים לפני התפטרותו מהנשיאות, הגיע ריצ'רד ניקסון לביקור בישראל ובמצרים. ניקסון ידע שסופו קרוב, וכדרכם של מנהיגים נצורים המעדיפים לשהות מחוץ לארצם, הוא חיפש מסתור בחיק האג'נדה הבינלאומית שלו. לבקר במזרח התיכון במטרה להזיז את תהליך השלום התקוע. ניקסון קיווה שמפגן אהדה באחד המוקדים הנפיצים והדלקתיים בעולם יחלחל הביתה וישיב מעט מכבודו האבוד. הוא לא התאכזב.
בצדי הדרך מנמל התעופה לירושלים ניצבו ישראלים והריעו לנשיא, מקדמה על חשבון ההמונים שהריעו לו בקהיר. יצחק רבין, שהיה איתו בלימוזינה הנשיאותית, היה עד להתרגשותו הגדולה של ניקסון. הדרך לירושלים הייתה מרגעיו המאושרים בשנים האחרונות. “תודה, תודה", אמר ניקסון לרבין ולנשיא אפרים קציר, “לא אשכח זאת... הם יודעים מה עשיתי למען ישראל". ניקסון עזב את ישראל מכוסה בריר מהתשבחות והאהדה המופגנת לפועלו. “אני מודה לך על ידידותך לישראל ועל החלטתך הנועזת לשגר לנו נשק בעיצומה של המלחמה", אמר לו רבין. “אנחנו מקבלים את פניך בישראל כידיד נאמן".
הסיפא השני. מתחת לקיפול בעמוד הראשון של ה"ניו יורק טיימס", ב־16 באוקטובר 1973, מצא ברוקאו כותרת שצדה את עינו: “קבלן בכיר נאשם במדיניות מפלה שחורים". בידיעה כתוב שמחלקת המשפטים הגישה תביעה נגד חברת הבנייה של פרד טראמפ. החברה היא בעלת 14 אלף דירות להשכרה בניו יורק והיא נאשמת בהפרת החוק של הגינות בשכירות 1968. “דונלד טראמפ, נשיא עסקי הנדל"ן של המשפחה, הכחיש את ההאשמות... 'מעולם לא הפלינו לרעה', אמר, ‘ולעולם לא נפלה. הוכחנו בבית משפט כי אין אצלנו אפליה'".
דונלד טראמפ לא הפסיק לשקר. כעת התברר שאת מושא געגועיו, חברו ועורך הדין שלו רוי קון, החליף ברודי ג'וליאני, האיש שב"עסקת הסמים" שרקח באוקראינה סירב ג'ון בולטון להיות שותף. ג'וליאני לא בליגה של קון, אבל הוא עשה את העבודה. על השאלה כיצד הפך מפקד המשטרה וראש העיר המיתולוגי של ניו יורק לאחד הטיפוסים האפלים בעסקנות האמריקאית תינתן תשובה בהמשך. בינתיים הוא מתנהג כמי שיש לו יותר סחורה על טראמפ מאשר שיש לטראמפ עליו.