בהתחלה זה היה קשה. לקחת נשימה עמוקה, לדחוף את הדלת הכבדה עם הכתף, לעשות כאילו אני לא רואה את האיש כרות הרגל עם הסוכרת שיושב ליד מכונת המשקאות המתוקים ורק מחכה לצוד מישהו שיקנה לו קולה, למרות הסוכרת, ואולי בגלל. להפטיר שלום לשומרת שעיניה תחובות במסך מחשב, להיכנס למעלית וללחוץ "2", לצאת מהמעלית ולשגר את עצמי כמו טיל מונחה מטרה אל סבתא שלי. שם, בלובי, מימין, כיסא חמישי מהחלון. 
 
כי בגיל הזה, שיש הקוראים לו "גיל גבורות", הרבה פעמים הגבורה מסתכמת בשמירת חצי מטר על חצי מטר של טריטוריה. אם האושר נמצא במקום שבו יש משמעות, המשמעות היא בשמירה עיקשת ואיתנה על המרחב הקטן והמצומצם. שרק לא יתקרבו, שרק לא יעזו לגעת בו. 
 
לא מסתכלת על האנשים שמסביב. אומרת "ש־לום!", כללי כזה, עם טון עולץ, קצת מאומץ, שלא מסגיר במאומה את הלב שהולך ומכביד.
 

כשהילד שלנו היה קטן וסבתא שלי הייתה מהחדשים בבית האבות, הוא שאל מי גר בכל קומה. "נופ־שון", קרא בקול רם בקומת הכניסה והסברתי לו שכאן מאושפזים אנשים אחרי ניתוח וכאלה שבאים למועדון יום. "קומה 1 – תשושי נפש", המשיך. "כאן גרים אנשים שיכולים להיות לגמרי עצמאיים בגוף, אבל הזיכרון שלהם לא משהו", הסברתי. "ומה זה בקומה 2, תשושים?", שאל. "כאן חיים אנשים שהגוף שלהם לא משהו והזיכרון לא משהו", והוא השלים משלו: "אז אני מבין שקומה 3, הסיעודיים, זה הגמורים". הילדה שבי רצתה לצחוק צחוק פרוע. האמא שבי הייתה פחות משועשעת. הרבה פחות. 
יום אחד הגעתי לקומה 3 בטעות. על כיסא גלגלים ישב שמוט איברים מר ג'. מוח צלול בגוף צפוד ורפה. למר ג' הייתה מכולת בממילא, ובאו אנשים עם חליפה והציעו לו דירה קטנה תמורת המכולת. הוא, שהיה שם עוד כשהשכונה הזו הייתה בקו האש וחטפה יריות מהירדנים, האמין שזו עסקה טובה ולקח אותה. היו לו אינספור סיפורים נפלאים לספר על הימים ההם ועל החיים שבאו אחריהם, אבל לא היה מי שיקשיב.
 
בקומה מתחת ישבה גברת ל'. היא הייתה מספרת לי בגאווה על נכדתה, שחקנית מחוננת שכובשת את הבמות בארץ ועכשיו גם בחו"ל. "עכשיו היא כבר לא יכולה לבוא לבקר אותי כמו קודם, כי היא בחוץ לארץ. אני מתגעגעת אליה", אמרה בקול חרישי. מה שהכי שבר לי את הלב זה העובדה שלא הייתה באמירה שלה שום טרוניה. רק השלמה. 
 
כאב הרבה יותר כשמ', מדיירות בית האבות שגוזרת את עיקר הנאתה מהערות מרושעות, אמרה: "אפשר לחשוב שכשהנכדה שלה חיה בארץ היא הייתה באה אליה". אף אחד לא אמר למ' כלום, כי מ' היא ערירית, ומי יעז בכלל להעמיד אותה במקומה. יום אחד גברת ל' נעלמה מהכיסא שלה. "עלתה קומה, הייתה שם זמן קצר וזהו. מתה", אמרו לי. חיים שלמים הסתכמו ב"מתה". 
 
מאז אני נעצרת כשאני מגיעה לשם. עוברת ליד האיש עם הרגל הכרותה ומסבירה לו שקולה מאוד לא בריאה לו, ומתמקחת איתו עד שמגיעים להסכמה על סודה. אני אומרת לו: "בוא נעצום עיניים ונדמיין שזה מתוק". ממשיכה לקומה 2, יוצאת מהמעלית ומשתדלת לעבור אחד אחד. גם אצל האדון שיושב בלובי ונראה כמו צל אדם. נכון, לשונו כבדה אחרי האירוע המוחי המי יודע כמה, אבל כשאני דורשת בשלומו הוא שמח. ממש שמח. יש לו תמיד משהו נחמד לספר. גם על שפתיה של ניצולת השואה שלא מדברת עם אף אחד מסתמן חיוך כשאני מברכת אותה לשלום. 
 
בכניסה לקומה הזאת יש תמונות של הדיירים מהשנים שבהן היו צעירים. אחת במרכז מעגל וסביבה ילדי הגן שחינכה. אחד מאחורי מכתבה. "הייתי מנהל גדול", הוא אומר לי. סבתא שלי בתמונה אחת מונצחת בעיצומו של שפגט ראווה ובתמונה אחרת לבושה הוט קוטור, כמו שנהגה להתלבש לפני עידן המעברה. לכולם יש עלילת חיים מלאה, עם התחלה והרבה אמצע. הם לא גמורים. הם אנשים עם סיפור שלם, יפה ומלא אהבה. הם רק רוצים שיהיה מי שיקשיב. 

בדק בית



אף פעם לא הבנתי את הסידור של סיר כשלב מעבר לנגמלים מחיתולים. גם "סיר הסירים" של אלונה פרנקל ונפתלי החמוד שלה לא שכנעו אותי. כי הסיר הוא שלב מעבר, אבל מה קורה במעבר שאחרי המעבר? איך הקטנים אמורים להבין שאסלה היא לא מפלצת שעלולה לבלוע אותם? האסלה־סיר של Nuby משיבה על השאלה הזאת: היא נראית כמו אסלה רגילה, אבל קטנה, כזו שמותאמת לבני שנתיים עד שלוש. היא עשויה פלסטיק קשיח, ויש גם קרש אסלה, ובגב האסלה תא אחסון לנייר ומגבונים ואפילו כפתור שמשמיע קולות הורדת מים עם לחיצתו. בתוך אלה, סיר יציב שנשלף ברגע האמת כדי שאפשר יהיה לנקות אותו. 
האסלה הראשונה שלי, להשיג ברשתות השיווק, מחיר: 120 שקלים

האסלה הראשונה שלי. קרדיט: יח"צהאסלה הראשונה שלי. קרדיט: יח"צ


המלצתרבות
 
זו הייתה סוזן סונטג שכתבה: “לאחר שהמאורע נשלם, התמונה תמשיך להתקיים, ותעניק לאירוע סוג של אלמוות, וחשיבות שבלעדיה הוא לא היה זוכה בו”. אז נכון, היום כל אחד הוא סוכנות צילום עצמאית, אבל כשמדובר בצילום מקצועי – זה כבר עסק אחר. פסטיבל הצילום הבינלאומי מתקיים השנה זו הפעם השביעית. הפעם הוא מציג את עבודותיהם של כ־250 צלמים מרחבי העולם ב־40 תערוכות בינלאומיות, בשילוב פרפורמנס, וידיאו־ארט ומוזיקה.

ויש כמובן אירועים לכל המשפחה: ב"צלם צעיר" תתקיים פעילות משימות חווייתיות, מעוררת יצירתיות ודמיון בחלל תערוכות פסטיבל הצילום, בליווי חוברת משימות (כלולה במחיר כרטיס הכניסה לפסטיבל. הכניסה עד גיל 13 חינם). ב"צלם צעיר ברחבי שרונה" תוצג תערוכת חוצות בנושא פנטזיה, שהמשתתפים מוזמנים לגלות במשחק מסקרן במרחב הפתוח, כשהם מצוידים במפה, ובכתבי חידה. 
 
הפעילות תתקיים ב־30.11 וב־7.12 מהשעה 10:00 בעזריאלי שרונה בתל אביב; פרטים נוספים באתר הפסטיבל

פסטיבל הצילום הבינלאומי. קרדיט: לירון קרולפסטיבל הצילום הבינלאומי. קרדיט: לירון קרול