כשהילד שלנו היה קטן וסבתא שלי הייתה מהחדשים בבית האבות, הוא שאל מי גר בכל קומה. "נופ־שון", קרא בקול רם בקומת הכניסה והסברתי לו שכאן מאושפזים אנשים אחרי ניתוח וכאלה שבאים למועדון יום. "קומה 1 – תשושי נפש", המשיך. "כאן גרים אנשים שיכולים להיות לגמרי עצמאיים בגוף, אבל הזיכרון שלהם לא משהו", הסברתי. "ומה זה בקומה 2, תשושים?", שאל. "כאן חיים אנשים שהגוף שלהם לא משהו והזיכרון לא משהו", והוא השלים משלו: "אז אני מבין שקומה 3, הסיעודיים, זה הגמורים". הילדה שבי רצתה לצחוק צחוק פרוע. האמא שבי הייתה פחות משועשעת. הרבה פחות.
בכניסה לקומה הזאת יש תמונות של הדיירים מהשנים שבהן היו צעירים. אחת במרכז מעגל וסביבה ילדי הגן שחינכה. אחד מאחורי מכתבה. "הייתי מנהל גדול", הוא אומר לי. סבתא שלי בתמונה אחת מונצחת בעיצומו של שפגט ראווה ובתמונה אחרת לבושה הוט קוטור, כמו שנהגה להתלבש לפני עידן המעברה. לכולם יש עלילת חיים מלאה, עם התחלה והרבה אמצע. הם לא גמורים. הם אנשים עם סיפור שלם, יפה ומלא אהבה. הם רק רוצים שיהיה מי שיקשיב.
התרעות פיקוד העורף