וספה עם סירה: בימים האחרונים עברתי באזור כיכר באזל בתל אביב, ופתאום עצרתי. מול עיניי עמדה וספה עם סירה. מצוחצחת, צבועה באדום ולבן. מופלאה. וספה ממש, לא קטנוע מסוג כלשהו שמכונה בשם הגנרי וספה. צילמתי מיד.

וספה עם סירה הייתה הרכב שלי במשך רוב חיי, ומדובר בשנים ארוכות מאוד. אחר כך נטשתי את הסירה, והקטנוע נותר סולו, ולפני שלוש או ארבע שנים נטשתי בלחץ משפחתי גם את הקטנוע. אין לכם מושג כמה מוגבל אני מרגיש מאז. אבא שלי אמר: מי שיודע פחות משלוש שפות הוא אילם, מי שאין לו רכב הוא נכה. אני מתקן: מי שאין לו קטנוע הוא נכה. מיום שבו ירדתי מן הרכב הטוב והמיטיב הזה, אני מרגיש כמו אדם בלי יכולת תנועה. רכב בעל ארבעה גלגלים רחוק מלהיות תחליף. כוונתי, כמובן, לחיי עיר.

את הווספה עם הסירה הראשונה שלי קניתי עוד לפני שהיה לי רישיון נהיגה כלשהו. עד אז נהגתי רק על טרקטור בקיבוץ, בלי רישיון. כשכבר גרתי בתל אביב והיו בבעלותי אופניים, אמרו לי שיש קטנוע עם סירה למכירה. קניתי מיד. הוצאתי רישיון (בטסט שני) רק אחר כך. נישאתי. לחתונה הגעתי על הקטנוע עם הסירה. זה היה הרכב היחידי שלנו. בתוך הסירה גם הובלנו את התינוק שנולד לנו לטיפת חלב ולביקורים אצל הסבתות.

החלפתי לקטנוע עם סירה אחר, ואז שוב אחר. בווספה עם הסירה הגעתי כל בוקר למערכת "מעריב" בבית מעריב הגדול. נסעתי והסעתי. חניתי בכל מקום שרציתי. רק כשחזרתי לארץ משליחות ראשונה לרומא (בה נסעתי כמובן בקטנוע, כמו כולם), קניתי לי קטנוע חדש בישראל, אבל הפעם בלי סירה. כבר היה קשה להשיג בארץ וספה עם סירה.

זה שיר הלל ופרידה מהרכב האהוב הזה: כל כך טוב היה לי כשרכבתי עליו. כל כך יעיל, נוח, מהיר וחסר בעיות חנייה לחלוטין. אומנם בגלל הסירה זה איננו קטנוע צר וקטן, אבל תתפלאו כמה הייתי מצליח להשתחל גם בו ברוב הפקקים עד תחילת התור ליד הרמזור. לו אני שר התחבורה, או ראש הממשלה, הייתי נותן הוראה ראשונה עם כניסתי לתפקיד: תוחזר הסירה! יהיה זה רכב פטור מכל מס, אגרה, היטל או ביטוח. יוחזר החופש!

רק כאשר הלכתי סביב אותה וספה עם סירה שראיתי במתחם באזל, נתקלתי באיזו הודעה עם מספר טלפון וכתובת אתר בצדו, ממש על הסירה. אוי, זו לא וספה עם סירה של אדם חכם. זהו רכב ראווה להשכרה לצילומים או לטקסים. כאילו שראיתי מרכבה לתיירים. חיטטתי קצת באינטרנט לפי ההפניה שהייתה על צד הסירה, וגיליתי שמדובר ברכב שאיש לא נוהג בו באמת יום־יום. הוא להשכרה ב־120 שקל לשעה. אם הייתי מחנה אותו ליד בית מעריב ב־9 בבוקר, כמנהגי מאז, וחוזר לקחת אותו בשעה שבע בערב, רק החנייה הייתה עולה לי 1,200 שקל. מכלי רכב לחסכנים וקמצנים זה הפך לרכב לנהנתנים בזבזנים. עדיין רכב מצוין, אבל כבר לא בשבילי.

צריך להוסיף שמאז ראיתי לשמחתי עוד שתי וספות עם סירה כאלו בעיר. רכבים אמיתיים של אנשים אמיתיים. מיד צילמתי גם אותם, אבל אני עדיין לא חושב שאוכל לבשר לקוראי שהווספה עם הסירה חוזרת באמת לכבישים הפקוקים ולאין חנייה שלנו. נמשיך לבזבז בפקקים את זמננו שלא ישוב. נמשיך להיות מושפלים בחיפושי חנייה מדכאים.

מדינת חוק וסדר

בעוד כמה שנים יקומו ילדי העתיד הישראלי בבוקר ויובלו במכוניות חשמליות לבית הספר. הם יעמדו דום בכיתות וישירו שירי הלל לנאורים יודעי כל: הפרקליטות והמשטרה. בתום הלימודים ישאבו מפקחי החוק בבית הספר את תכולת הטלפונים של התלמידים, לתיוק במשטרה לצורך שוודאי יעלה בעתיד. אחרי כן הילדים ישובו לבתיהם, רועדים כל הדרך מפחד שמא נמצא פסול, או נפתחה אפשרות לפרשנות של פסול, בפעילות של ההורים שלהם. כל ילד עתיד יבין שבמדינת החוק שלנו נעלמים לעתים הורים שכנראה חטאו על פי איזו סברה, ונכלאים לחקירה שאין לדעת מתי תסתיים, בבתי מעצר עם פשפשים מהונדסים שגם מדובבים.

את הכספים של המשפחה יעקלו, את חשבונות הבנק יסגרו, וישאירו אותה בחוסר כל, כדי לשבור את רוחם של העצורים במהירות. את הכנסת, שהפכה כידוע לנטל על הדמוקרטיה כי היא מנסה כל הזמן לחוקק חוקים שמפריעים למערכת אכיפת החוק לפעול, יהפכו לאולם שבו מעלים פסטיגל בלתי פוסק של מופעי הערצה לגיבורי־העל החדשים: קטגורים, חוקרי משטרה ושופטים. כל הילדים יצטרכו למחוא שם כפיים בדיוק בנקודות הנכונות פן... הבחירות יבוטלו. ממש מיותר. כל אחד רואה ומבין שהן בזבוז כספי ציבור וסכנה לדמוקרטיה. אין עוד בארץ אדם שפוי אחד שיטען בקול רם שהבחירות קובעות, כי הוא ימצא עצמו במעצר מיידי לקול צהלות ההמון.

עדכון פשר החלומות

לידיעת הפסיכולוגים לילדים, להלן רשימת חלומות בלהה חדשים של ילדים:

“חלמתי שנסעתי לחו"ל ושכחתי לקחת את הסלולרי".

“חלמתי שהגעתי לאיזה מקום והתברר ששכחתי את המטען והכבל".

“חלמתי שהלכתי בבניין גדול, עם 3% בטלפון, באמצע משחק, וכל השקעים היו תפוסים. אני הולך לכל מקום ואין שקע פנוי, אני רץ לפה, לשם. כל השקעים תפוסים. אמא'לההה, זה היה נורא. התעוררתי בבהלה".

יש גם חלומות בלהה של מבוגרים: “חלמתי שנסעתי לאיזה מקום והטלפון שלי נפל לים, ולא היה לי ווייז, ולא ידעתי איך לחזור הביתה".

פינת השלולית

הצפרדע ידע שהוא לא יזכה בה עד הסוף, בנסיכה. כן, היו להם שיחות נעימות על גדות השלולית, כן, הוא אכן הביא לה את כדור הזהב שנפל לה למצולות, מעמקים שנסיכות לא יכולות להגיע אליהם בלי עזרת צפרדע. כן, אפשר היה להבין שהיא הבטיחה נשיקה, אבל כשהיא התכחשה להבטחה, הוא לא יכול היה להתעקש. בסדר, הוא בשלולית, זהו מקומו. אז למה כשהוא קורא משפט כמו: “הלוואי והייתי יכול לשלוח את הלב שלי אל המקום שבו את נמצאת, כך שהלבבות שלנו יטיילו שם יחד", הוא רוצה לומר לה אותו.